סופר-מרק: ריאיון עם מרק איווניר
מרק איווניר, גיבור העל שלנו בהוליווד, ממריא להופעת אורח במגרש הביתי. המשימה: כיבוש הפריים טיים עם הדרמה החדשה של רשת, "תיבת נח", בתפקיד ראשי שיגרוף מבול של מחמאות. ריאיון קוסמופוליטי על העבודה עם ספילברג, המחמאות מדה נירו, הסלידה מנשות קליפורניה והעובדה המענגת שדווקא כאן, בתל אביב, אף אחד לא מזהה אותו ברחוב
"אמרתי לה שאני שחקן וצריך להתאמן על תפקיד, וכדי לא להפריע לשאר הנוסעים אני אעשה את החזרות בשירותים. אם תהיה איזו בעיה היא תדע איפה למצוא אותי. אני לא יודע כמה זמן בדיוק ביליתי שם, אבל זה היה משהו כמו שש-שבע שעות שבהן הסתכלתי בראי ודקלמתי את השורות שלי". איווניר קיבל את התפקיד.
כבר לא מעט זמן מרק איווניר הוא השחקן הישראלי העסוק ביותר בהוליווד. בעוד אנו סופרים את דקות האוויר של מורן אטיאס ונעה תשבי ומתלהבים מהישגיה האחרונים של איילת זורר, הוא מדלג בין כל סדרה אפשרית בטלוויזיה האמריקאית ("24", "חוק וסדר", "CSI", "בומטאון", "מונק", "המגן" ועוד), ונודד מהן לתפקידי אופי בולטים בסרטים עתירי תקציב של ספילברג ולווינסון. בדרך הוא קוטף מחמאות מרוברט דה נירו, הבמאי של "שומר המדינה", שהכריז בריאיון טלוויזיה כי "היה לנו מזל שמרק איווניר שיחק בסצנה הזאת".
"בסצנה הזאת" הוא מגלם קצין מודיעין רוסי שערק למערב ונחקר במשך שעות ארוכות על ידי סוכני הסי-איי-איי שחושדים בו בריגול. איווניר מוכה בברוטליות, נאנק מכאבים, שר תחת השפעת אל-אס-די, רואה בהזיית הסם את דמות בנו, ובאופן כללי מפגין רפרטואר מזהיר של יכולות משחק וכריזמה שצורבים את הסצנה שלו - עשר דקות בסך הכל - בזיכרון של כל צופה.
"היה לי מזל", הוא מצטנע, "הסרט מדבר על האפרוריות של עבודת הסוכן ובאופן שבו התסריט כתוב, השחקן הראשי, מאט דיימון, לא מוציא טיפת רגש. איך שהגעתי לסט אמר לי התסריטאי, אריק רות', שזו אחת הסצנות החשובות משום שהיא היחידה שיש בה התפרצות של רגש, סצנה שבה הקהל אמור לחטוף אגרוף בבטן. היה נורא חשוב שהסצנה הזאת תעבוד, והגישה היתה שאם היא לא עובדת - כל הסרט לא יעבוד. משום כך צילמנו אותה חמישה ימים ודה נירו נתן לנו לאלתר, אפילו שמאחורי הקלעים התרוצצו המפיקים בהיסטריה. אני חושב שהוא חש הרבה הקלה שהסצנה הצליחה ליצור את האימ? פקט הרגשי שהוא רצה. מבחינתו, עזרתי לסרט, עשיתי את העבודה".
ובעירום מלא.
"כן, זה התחיל בזה שהם שמו עליי מין גרב כזה. זה עשוי מבד של גרביונים ומודדים לך את זה ומכינים במיוחד. אבל זה לא עבד. זה נראה מגוחך מול כל ההיפר-ריאליזם של הסיפור. אחרי חצי שעה של כל מיני ניסיונות אמרתי לדה נירו, 'אולי נעשה את זה בעירום'. הוא שאל, 'אכפת לך? אני אדאג שלא יראו כלום'.
"אמרתי כמובן והורדתי
ואז דה נירו מהלל אותך בשידור.
"ידעתי על זה מראש. בפרמיירה של הסרט בניו יורק, אחרי ההקרנה הלכנו לאיזו מסיבה ומאט דיימון ואנג'לינה ג'ולי סיפרו לי שמוקדם יותר בוב התראיין לצ'רלי רוז ודיווחו לי מה הוא אמר. אבל התוכנית עוברת עריכה ולא הייתי בטוח שהקטע הזה יישאר.
"בערב השידור התיישבתי יחד עם מאיה, אשתי, מול הטלוויזיה. אנחנו מסתכלים, עוברות עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה - ושום דבר. הייתה בינינו שתיקה מתוחה, היא ידעה שנורא אתאכזב אם זה לא יופיע בשידור. התוכנית נמשכת 45 דקות, ורק בדקה ה-42 רוז שאל על הסצנה ורצה לדעת מי השחקן שהופיע בה. ואז בוב אמר את מה שהוא אמר".
אלה מאיתנו שנשארים בארץ וצריכים להסתפק בעוד עונה של "רמזור", עוקבים אחרי נציגינו בהוליווד בתערובת של הערצה וחרדה, גאווה ושמחה לאיד. כשהם חודרים לאיזו סצנה, עם המבטא הישראלי והכל, הם מגשימים את הפנטזיה של כולנו; כשהם שבים לכאן עם כמה גופות ברזומה אנחנו מתקשים לסלוח על הכישלון. על הרקע הזה, ההצלחה ההוליוודית של מרק איווניר (44) תפסה את הקהל בישראל לא מוכן. להבדיל מאקי וסנדי, תשבי ואיבגי, הוא לא עזב את הארץ ככוכב.
מאחוריו אמנם הייתה סדרה של תפקידים ראשיים בתאטרון גשר, הוא עשה רושם טוב ב"פרנקו וספקטור", אבל אף אחד לא צעק אחריו ברחוב. ובניגוד אליהם, הוא לא דיווח לציבור על תוכניתו להפוך לסטאר בינלאומי. איווניר כבר היה אז באמצע שנות השלושים שלו, נשוי (בנותיו, דניאלה וסשה, נולדו בלוס אנג'לס), עם תקוות צנועות להשתלב בתעשייה והבנה מפוכחת שג'ורג' קלוני לא צריך לחשוש. ואת הכרטיס לאמריקה הוא רכש בכלל בלונדון, אחרי שנה של לימודי משחק ובימוי.
"לא מעניין אותי אם אני הקרנה של פנטזיה של מישהו אחר", הוא אומר. "אני עושה את מה שאני עושה כי אני עושה את זה. לא עליתי על המטוס כדי לכבוש את הוליווד. התגלגלתי לשם במקרה. אשתי קיבלה הצעת עבודה בסטארט-אפ, החלטנו לנסוע, וניצלתי את ההזדמנות כדי לחפש תפקידים. היינו במצב נוח לעשות שינוי בחיים. עוד לא היו לנו ילדים. נסענו לשנה ללונדון, שלאחריה הייתי אמור לחזור לגשר ולהתחיל לביים. דיברנו בינינו אם לעבור לאל-איי ונפלה ההחלטה לנסות. ועדיין, למרות שלא תכננתי לכבוש את הוליווד, הייתה איזו פנטזיה, בטח שכן. בשביל הפנטזיה הזאת נכנסתי למקצוע הזה לפני 25 שנים".
מאז הופעתו הזכורה בתפקיד מרסל גולדברג, הקאפו הנכלולי ב"רשימת שינדלר", היה איווניר רשום בסוכנות שחקנים בלונדון, אבל מנהליה הבהירו לו שלא יוכל לנהל קריירה בינלאומית מתל אביב. "פעם בשנה הייתי מרים טלפון, מבקר במשרד כשהייתי מגיע ללונדון, אבל הסיכוי שמשהו יגיע מהם היה מינימלי. הם אמרו לי ישר, 'אם אתה רוצה לעבוד, אתה צריך לחיות פה'. אני זוכר שלקראת הנסיעה לאנגליה אמרתי לחברים, אני חוזר עוד שנה, מקסימום שנה וחצי, אבל מוסיף בחצי פה שיש לי סוכנים בלונדון ואולי אנסה לקבל תפקידים".
חצי שנה אחרי שהגיע ללונדון קיבל איווניר הצעת עבודה ראשונה - תפקיד קטנטן ב"האיש שבכה", סרט של סאלי פוטר, עם כריסטינה ריצ'י, ג'וני דפ וג'ון טורטורו, שבמסגרתו התבקש לומר משפט בודד שיתברר כנבואי: "אם אתה מגיע לאמריקה, אתה צריך לעבוד קשה ואז תצליח". איווניר זוכר את שיחת הטלפון שבה התבשר על קבלת התפקיד כרגע מכונן, שאחריו ידע שמותר לו להעז לשאוף גבוה.
"לפני כן, תקופה של חמש-שש שנים, מבחינת הקריירה וההתפתחות שלי כשחקן, הזמן איבד משמעות. הכל היה רוטינה. הייתי בגשר, היו מחזות חדשים, פרויקט פה ופרויקט שם, אבל משהו לא זז. ואז קיבלתי את ההודעה על התפקיד, והייתה לי הרגשה כאילו הרחוב נעצר, הזמן נעמד מלכת, ואז מתחיל ללכת שוב, כאילו שהזיזו את השעון.
"ובאמת, אחרי זה קיבלתי עוד תפקיד בדרמה של סי-בי-אס שצילמו באירלנד, ועוד תפקיד, והתחילה דינמיקה סביבי. פתאום הרגשתי ש'רשימת שינדלר' כבר לא מקרה חד פעמי, פתאום יש עוד משהו מהעולם ההוא - של הוליווד, של הסרטים שראיתי כילד ושבגללם רציתי להיות שחקן".
יומיים אחרי שנחת בלוס אנג' לס הרים איווניר טלפון לסוכן הוליוודי שאליו הופנה על ידי נציגיו בלונדון. "התגובה הייתה מאוד קרה. כשאמרתי שאין לי אישור עבודה הוא הס? ביר שהסיכויים קטנים לעבוד שם ושהוא עסוק ואין לו זמן להיפגש. הוא אפילו אמר,'למה באת לפה? הסוכנים שלך בלונדון אומרים שאתה שחקן מוכשר ושעשית כמה דברים, היית צריך להישאר שם'. בביטחון עצמי שלא באמת היה לי, אמרתי שאני חושב שאני שחקן טוב, שאני מאמין שיש לי סיכוי, שיושב לי על הכתף איזה מרק שאומר, זה יכול ללכת. אני חושב שזה מה ששכנע אותו. הוא נתן לי טלפון של שחקן אחר שהגיע מאנגליה ויוכל לקשר אותי לעורך דין. עורך הדין דווקא חשב שיש לי סיכוי להשיג עבודה, וככה זה התחיל להתגלגל".
איווניר לא הוחתם מיד. הוא הוכנס לתקופת ניסיון לרשימת ההמתנה בכפוף לרושם שיעשה על המלהקים. בשלב זה, הוא מסביר, אפילו לא דובר על תפקיד ממשי בסרט או בסדרה. כל מה שסוכניו ביקשו לדעת זה אם הוא יזכה ב"קול באק" - קריאה חוזרת אחרי אודישן - אבן הלגו הבסיסית ביותר בשוק העבודה ההוליוודי, שמשמעותה שמישהו התרשם ממנו מספיק בשביל להעיף בו מבט שני.
"ואז התקשרו אליי ואמרו לי, 'מחר יש לך אודישן לסדרה'. נסעתי לאולפן, עשיתי את האודישן, נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע. ביציאה עצר אותי הש"ג ואמר, 'אתה מרק איווניר? רוצים אותך בחזרה'. נסעתי חזרה ואמרו לי שרוצים שאבוא לאודישן נוסף באותו יום אחר הצהריים, שזה דבר יוצא דופן שלא קרה לי מאז. קיבלתי את התפקיד, ואחרי ארבעה תפקידים החתימו אותי בסוכנות".
מה אתה חושב שקרה, שוב מזל?
"הגעתי בגיל 34. לא הייתי ילד בן 21 שבא לכבוש את הוליווד. היות שלא הצהרתי שום דבר, אפילו לא לעצמי, לא היה לי המחסום הזה של מה יקרה אם אכשל. זה הרבה יותר קל ככה. וגם באתי מוכן, הייתה לי מזוודה של דברים שעשיתי וחוויות שעברתי שהכינו אותי למצב הזה. התחלתי כמעט מאפס, אבל לא הייתי במצב שהדימוי העצמי שלי יתרסק אם זה לא ילך".
בעבר אמרת שאתה אוהב אודישנים. רוב השחקנים מתעבים אותם.
"מבחינתי זה המקום שבו אתה יכול לנצח. זה המקום שבו התחרותיות שלי באה לידי ביטוי. זה קו הזינוק של הריצה. אתה מגיע לחדר ויש עוד 30 שחקנים מלבדך, ומטבעי אני רוצה להיות הראשון. כשאני מגיע כדאי לי להכניס את עצמי למצב שבו אני מרגיש שאני הולך לנצח, כי הרי אתה צריך לשכנע את הבמאי, מי שזה לא יהיה, שאתה ההתגלמות של מה שהם מחפשים. אם אני לא מרגיש מנצח, כשאני רואה בכניסה שחקן אחר ואומר לעצמי, 'הוא נראה יותר מעניין ממני', רוב הסיכויים שלא אקבל את התפקיד".
אתה מסתדר טוב עם דחיות?
"כן. לפני כמה חודשים אימצנו חתול שננטש. החתול התברר כקצת עוין. הוא לא אהב שמלטפים אותו ובמשך הזמן העדיף לעבור לגור אצל השכנים שלנו - זוג גברים - ושם הוא חי היום. פה ושם מגיע לבקר. אני מכיר הרבה אנשים שהיו נורא נעלבים מההתנהגות של החתול. עליי זה לא ממש השפיע. הבנתי שהוא בחר במה שמתאים לו, וזה בסדר".
בחודש שעבר הגיע איווניר לביקור של כמה ימים בארץ, לחזרות לסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שערן ריקליס מביים על פי ספרו של א"ב יהושע. אבל עוד קודם לכן, ב-6 בנובמבר, תעלה בערוץ 2 (רשת) "תיבת נח", הסדרה המדוברת שיצר שמוליק קלדרון וביים רני בלייר, שבה מככב איווניר בתפקיד הראשי כפסיכולוג שחייו נכנסים לסחרור ומשתלבים בכאוס של המטופלים שלו.
בשעת צהריים צפופה של יום שישי בקפה ה"תחתית" בתל אביב, הוא יושב על אספרסו ובודק אי-מיילים. למרות שהמקום פופולרי במיוחד בקרב הברנז'ה, אין שום סימן לכך שמישהו מזהה אותו. איווניר, אחד שקורא לספילברג "סטיב", אומר שנוח לו עם האנונימיות הזאת.
"זה לא שאני מגיע לפה ורודפים אחרי ברחובות. אני לא נמצא כאן על המסך כל הזמן. גם כשעבדתי נון סטופ בישראל, לא הגעתי למצב של סטאריות ממשית וזה גם לא יקרה. אני גם כל הזמן משנה את הלוק שלי ואנשים לא מזהים אותי. אפילו חברים שלי. בינואר השתתפתי בסרט שביים קווין אש על יהודים חרדים שהקימו רשת הברחה של אקסטזי לניו ויורק. אני משחק חסיד, עם זקן וכובע והכל. הראיתי תמונה שלי מהסרט לחברים טובים והם שאלו מי זה".
מאוחר יותר בדירה שלי, עם תה צמחים ועוגייה בודדת, איווניר מרשה לעצמו להתרווח. באותו ערב אמור היה לטוס בחזרה ללוס אנג'לס, ודאג לוודא שהדרכון איתו ("פעם כבר באתי לנמל התעופה בדרך לצילומים בלי דרכון"). הוא ורבאלי מאוד, עם עברית מדויקת ועשירה, והוא שמח לשתף בהישגיו. "כמו כל שחקן, אני אוהב לדבר על עצמי".
למה חשוב לך להשתתף בפרויקטים בארץ?
"קודם כל, רציתי לעבוד עם רני. יש לו עין נהדרת והוא לא מפסיק להפתיע אותך, ומצד שני נותן המון חופש, מאפשר לאלתר ולזרום. יש משהו נועז בקונספט של 'תיבת נח', תפקיד מאוד לא קונבנציונלי, שדורש ממני לדבר דקות ארוכות ולהפיח חיים בדמות של מטפל, איש שגורם לאחרים לדבר אבל עצור רגשית. רני ביקש להעביר כאן רבדים שהם לא רגילים בטלוויזיה, ביקש להעביר פיסת עולם. הדיאלוג הוא לא מה שמורה שלי למשחק היה קורא'מכולת'. לא מדברים כאן כמו במכולת. יש ניסיון להציג עולם רעיוני ורוחני לא מוכר - וזה מה שמשך אותי בסדרה.
"צריך להבין שהרבה מהפרויקטים שלי בארצות הברית לא ממש מאתגרים מבחינת המשחק. כל תוכניות הטלוויזיה האלה, כשאתה מגיע לאודישן אתה פחות או יותר יודע מה הולך לקרות כי זה האופי של המפלצת. אם אתה משחק מאפיונר, או יהודי חרדי, אתה יודע מה נדרש ממך. בפרויקטים שאני מקבל כאן האתגר כשחקן הרבה יותר גדול, יש הרבה יותר בשר. אין לי הרבה זמן לעבוד בארץ, אבל אני משתדל, לפחות פעם בשנה, לקחת פרויקט ולעשות משהו פה. אני ישראלי לפני כל דבר אחר וקבוצת ההתייחסות הראשונית שלי נמצאת פה".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף "סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם