ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

ימים של אהבה

ירדן בר כוכבא מגלמת את חברתו לשעבר של בובי גולד (מנשה נוי) במחזה "המקום ממנו באתי", ומסבירה כמה קשה לשחזר אהבות ישנות ולגרום להן לפרוח שנית

סיפורו של בובי גולד שעזב את ביתו וחוזר עכשיו לביקור בשכונה היהודית הישנה שבה גדל לטובת שלושה מפגשים טעונים עם דמויות מעברו - זהו הסיפור שבבסיס המחזה החדש של תיאטרון חיפה, "המקום ממנו באתי". המחזה , פרי עטו של היהודי האמריקאי דיוויד מאמט, בתרגום ובבימוי של אסף צפור ומשה נאור, מוצג השבוע בתל אביב.

"המקום ממנו באתי" מורכב משלושה מחזות קצרים: בראשון, ששמו "לאן נעלמו היהודים", נפגש בובי גולד (בגילומו של מנשה נוי) עם חבר ילדות (דביר בנדק) שאותו לא ראה שנים והם מפנטזים על החיים הטובים שהיו יכולים להיות להם בשטאטל; במחזה השני פוגש גולד את אחותו (אורלי זילברשץ), שחושפת את ילדותם המטורפת, האומללה והמצחיקה; במחזה השלישי, ששמו "דיני", חוזר גולד ופוגש את הנערה שאהב כשהיה צעיר ושכיום היא גרושה ממורמרת (ירדן בר כוכבא).

שלושת המחזות, שמוצגים יחד כפיסות פאזל, מתארים ניסיון של גבר לחזור ולראות אם ביכולתו לחפש בעבר מרפא להווה. "המחזה היה מאתגר ומסקרן דווקא מכיוון שהוא פתוח מאוד", אומרת בר כוכבא בראיון למעריב.

"לא ברור לך עד הסוף מה בדיוק צריך לעשות, על איזה רגש צריך ללחוץ, וכן הלאה. זה משאיר הרבה מקום לפרשנות, יש המון מתחת לפני השטח, ומה שנאמר הוא לא בדיוק האמת. בעצם לא ברור לך מה כן קורה".

המחזה עוסק רבות בשאלת הזהות היהודית בשנות האלפיים. זה שיחק תפקיד מבחינתך בעבודה על הדמות?
"הדמות שלי, של החברה לשעבר, היא ללא ספק מישהי שהתרחקה מהזהות היהודית שלה, וניסתה - ללא הצלחה - להחליף אותה בכל מיני סדנאות וקורסים בנושא רוחניות. הנושא היהודי היה קיים גם בהיבטים היותר רחבים של המחזה, בעיקר

בכך שהוא מתאר סיטואציה משותפת לרבים מאיתנו שמרגישים שההיצע של החיים המודרניים משאיר אותם עם תחושת חוסר תוחלת, ומצד שני הם לא מסוגלים באמת להתחבר ליהדות אורתודוקסית, עם חוסר שימת הלב שלה לחופש הפרט".

את מכירה מניסיון אישי סיטואציה שבה את הולכת לבדוק האם יש לך סיכוי להחיות אהבה ישנה, ומגלה שלא?
"מובן שאני מכירה. לא רק בשאלות של אהבה וזוגיות, אלא בכלל. בכל פעם שאתה נמצא בסוג של מבוכה או חולשה וחוסר ביטחון - שזה המצב הבסיסי שגם בובי וגם הדמות שלי נמצאים בו - אנשים הולכים אל המוכר והבטוח - אל מה שעבד פעם. מה שטרגי בסצנה שלנו הוא ששניהם נורא רוצים שזה יצליח ביניהם, אבל זה לא יכול לקרות".

נשמע פסימי.
"האמת היא שכן. המחזה פסימי כי הוא משקף מציאות שהיא המציאות שלנו, והיא בעצמה לא נורא משמחת. מצד שני, לכל אורך העבודה על ההצגה אסף צפור טען שהמחזה בעצם אופטימי, כי רק אחרי שבובי יגלה שאי אפשר לחזור הביתה ושאי אפשר להחיות את השכונה הישנה והחיים הישנים - רק אז הוא יוכל באמת לצאת לדרך חופשית וחדשה. אני מקווה שהוא צודק בזה לגבי כולנו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...