סטיבן סודרברג: זר ואינטימי
האדם המודרני על פי סטיבן סודרברג: מנותק, מפוחד, פרנואיד אך עם סיבה טובה לכך. בסרטו האחרון "The Girlfriend Experience", שיוצא כעת ב-DVD, חוזר הבמאי אל הנושא שכבר העסיק אותו ב"סקס, שקרים ווידאוטייפ", ב"עירום מלא" ובשאר סרטיו העצמאיים: הבדידות
דמותו של ג'יימס ספיידר ב"וידיאוטייפ", דלטון, מסוגלת להגיע לפורקן מיני רק דרך התבוננות בסרטי וידאו שהקליט, בהם מופיעות נשים המתוודות בפני המצלמה על חיי המין שלהן. הפרותזה, קלטת הווידיאו, יוצרת אפקט של ארכיון אשר מאפשר לדלטון להתבסס במקום בטוח בו הכול כבר הסתיים, הכול כבר הוקלט, וכעת המבט הפאסיבי לכאורה, מתמקם לו מאחורי המראה החד כיוונית של מרקע הטלוויזיה, ומתבונן בנוחות וללא כל מפריע.
רק באמצעות יצירת המרחק אשר קלטת הווידיאו מאפשרת, דלטון מסוגל לשהות במרחב האינטימי שלו, מרחב אשר הקלטת מייצרת, ואשר החליף את האינטימיות ה"נורמטיבית", זו שסודרברג למעשה יבקש לערער עליה לאורך כל הקריירה שלו.
ב"סכיזופוליס", נראה כי סודרברג שכלל והרחיב את אוצר המלים שלו, שכן סרט זה עוסק כל כולו בחוסר היכולת לתקשר, גם באופן הבסיסי והאלמנטרי ביותר. דמויות מסוימות מאמצות לעצמן אוצר מלים אלטרנטיבי, כאילו להדגיש את שרירותיות המסמנים והפער שבין שפה למשמעות. דמויות אחרות מתקשרות זו עם זו בסיטואציות מסוימות תוך שימוש בתבניות לשוניות גנריות, בהן נראה כי סודרברג מבקש להבהיר כי מדובר בסצנה בנאלית, בה הלשון משחקת משחק עם עצמה, לאחר שכבר נקבעו גבולותיה ויכולותיה לספק משמעות מעבר למה שהסביבה דורשת ממנה.
השפה עצמה היא הפרותזה ב"סכיזופוליס": היכולת שלנו לתקשר בינינו לבין אחרים ובינינו לבין עצמנו היא תלויית שפה, אשר בהכרח מייצרת ניכור במקביל לאינטימיות. השפה היא לעולם חוצץ המפריד בינינו לבין העולם ולבין עצמנו, אך היא גם מה שמאפשר את התקשורת עצמה, וסודרברג מבין זאת היטב, וב"סכיזופוליס" הוא מביא זאת לידי ביטוי.
האינטימיות שלנו אינה עם עצמנו או עם אחרים, אלא עם השפה, עם הפרותזה. דמויותיו של סודרברג ב"סכיזופוליס" מדברות בשפה המסוימת להן, שוהות במרחבן הפרטי, והן אינן מצליחות להתגבר על הפער בין שפתן שלהן לשפתו של האחר, ולכן הן גם לא יוכלו להבין אותו לעולם.
ב"עירום" מלא עוסק סודרברג ביכולת להיחשף ולהישאר אנונימי במקביל. לדמויותיו מספר זהויות, לעתים אף שני שמות, כאשר רק זהות אחת חושפת עצמה, והאחרת נותרת באפלה, במקום צר ומצומצם אליו לאף אחד אין גישה.
דמותה של ג'וליה רוברטס, קתרין, מראיינת את דמותו של בלייר אנדרווד, ניקולאס, ראיון שבמהלכו היא מגיעה למצב אינטימי ופגיע עמו, חושפת עצמה ומתמסרת לו. אך קתרין היא למעשה שחקנית, המגולמת על ידי פרנצ'סקה, שחקנית הוליוודית טיפוסית, נטולת כל אינטליגנציה רגשית, אוטיסטית בעולם הסובב סביבה. הסצנות בהן היא חושפת עצמה כקתרין הן מתוך סרט, סרט בתוך הסרט, אשר מתפקד כפרותזה עבור פרנצ'סקה, מהווה עבורה
סודרברג מקלף לאט לאט את השכבות של הסרט, את הקליפות של הדמויות, כדי להשאירן עומדות "בעירום מלא", אנונימיות לעצמן, לסביבתן ולקהל הצופים. רגע הסיום של הסרט הוא גם רגע הסיום של צילום הסרט, רגע בו המצלמה מאפשרת לנו לראות כי העולם בו התבוננו ב-90 הדקות האחרונות הינו תפאורה עשויית קרטון, וכי הרגע האינטימי האחרון - גם האחרון שבסרט וגם האחרון לו אנו מסוגלים להאמין, לאחר שכל הרגעים האחרים בסרט חשפו עצמם כמזוייפים - מתגלה גם הוא כזיוף, כאשר השחקנים מסיימים את הסצנה אך המצלמה נותרת להתבונן, לחשוף את האמת של סודרברג, שאינטימיות אינה אפשרית.
בסרטו האחרון, "The Girlfriend Experience",משלב סודרברג את אוצר המלים הפרטי שלו בזה אשר הפך נפוץ בשנים האחרונות בארצות הברית, לאור המשבר הכלכלי. הסרט לכאורה עוסק בנושאים המטרידים את האזרח האמריקאי כיום - הבנקים הקורסים, ההשקעות שהולכות לאיבוד והמותרות שאינן עוד בהישג יד, כל אלו מתארגנים סביב דמותה צ'לסי, אותה מגלמת שחקנית הפורנו סשה גריי, המספקת ללקוחותיה את חוויית החברה, כלומר, מנעימה את זמנם במסעדות ובמקומות בילוי אחרים, ובמקביל גם בדירה ובחדר המיטות.
השאלה העולה היא האם צ'לסי מהווה תחליף לחברה "אמיתית" עבור לקוחותיה, או שמא היא היא הדבר האמיתי, במקרה דנן, הפרותזה, זו אשר מאפשרת להם להגיע למצבים אינטימיים. הרקע אשר מספק הסרט, קרי, המשבר הכלכלי, אינו יותר מהמולה הנצמדת לרעיון המרכזי, היינו, הפרותזה שמהווה צ'לסי עבור לקוחותיה.
מערכת היחסים בתשלום שמספקת צ'לסי, אשר אמורה להיות מנוכרת ביסודה, הופכת להיות הדבר שמאפשר אינטימיות ותקשורת עבור מקבלי השירות. הם זקוקים לאשת מקצוע אשר תתאים את עצמה אליהם, תדע מתי להגיע ומתי לעזוב, בקצרה, תלקט רק מן ה"מיטב" של חברת אישה. זהו אינו עוד תחליף כלל, אלא הדבר עצמו, כמו הקלטת של דלטון.
בהמשך לכך, סודרברג גם בוחר להציג את מערכת היחסים של צ'לסי עם בן זוגה, אשר נראה כי היא אינה מעוניינת בו ואף אינה מסוגלת לתקשר עמו. כשהיא בסערת רגשות, היא דווקא פונה ללקוח שינחם אותה, תוך שהיא מסירה את מסכת האלגנטיות, שכן היא הבינה כי רק עם לקוחותיה היא מסוגלת לייצר אינטימיות, וכי כל בן זוג אפשרי יהווה רק תחליף ל"דבר האמיתי". גם היא אינה יכולה לנהל עוד מערכות יחסים "נורמטיביות".
בסצנה מתוך "אושן 12", אחד מסרטיו המסחריים של סודרברג אך לא פחות מבריק ואינטליגנטי מאלו העצמאיים, אחת הדמויות מסכמת במשפט אחד את האדם המודרני על פי סודרברג: מנותק, מפוחד, פרנואיד אך עם סיבה טובה לכך. אלו הן דמויותיו של סודרברג, לעולם מנותקות מעצמן ומסביבתן, אינן מסוגלות לייצר תקשורת, פונות אל הפרותזה שלהן, המתווכת בינן לבין סביבתן הפנימית והחיצונית, שהיא גם המקום האינטימי האחרון שנשאר.
הכותב הינו עובדהאוזן השלישית.
לכתבות נוספות במגזין האוזן, היכנסו לכאן
נא להמתין לטעינת התגובות
