הקופרזן: ביקורת על "קרקע לא מוכרת"
אחת הגיבורות בספרה החדש של ג'ומפה להירי מספרת איך הודו, עם המקקים והלטאות, פשוט משעממת אותה. המדור קובע: ספר כזה יכול בקלות להפוך לגרסה הטרגית של "נער החידות ממומביי"
שמונה סיפורים קצרים ומפלחי לב, שמצליחים בלי שום קושי להקיף מגוון רחב של נושאים: יחסי הורים ילדים על רקע הגירה מהודו לארצות הברית, בגידה ובדידות, לידה ומוות וכמובן אהבה נכזבת.
חלקו השני של הספר מורכב משלושה סיפורים קצרים שמתכתבים זה עם זה: בכל סיפור מספרת דמות אחרת את השתלשלות האירועים ברומן הבלתי אפשרי של המה וקאושיק, ילדי מהגרים שחלפו זה על פני זה כבר בילדותם וכשנפגשו שוב לא יכלו עוד להתעלם אחד מהשנייה.
על הכריכה:
העיצוב מינימליסטי ותואם להפליא את רוח הספר: תמונת שתיל של צמח עם רגבי אדמה מבודקים סביבו, נטול שורשים ועם זאת מצמח עלים ראשונים ירוקים לתפארת. ברקע שבלונה הודית בהירה, כמעט לא מורגשת ועם זאת נוכחת מאד, בדיוק כמו הרקע ממנו באים ילדי המהגרים בספר, שלעולם לא יכולים להיפרד מזיכרונותיהם ומזיכרונות הוריהם שעקרו מהודו למערב כדי להעניק לילדיהם סיכוי טוב יותר בחיים, ומצאו את עצמם לא שייכים לאף מקום, נדונים לנוע תדיר על ציר ההגירה.
פסקה מייצגת:
"אתה שונא להיות כאן?" שאלתי. "אהבתי לגור בהודו", אמרת. לא גיליתי את דעתי, שאני משתעממת בביקורים בהודו, שאני לא אוהבת את הלטאות הנצמדות לקירות בערב, מגיחות ממנורות הניאון, ואת המקקים הענקיים שהיו צופים בי לפעמים באמבטיה. לא אהבתי את ההערות שהשמיעו קרובי משפחתי בחופשיות בנוכחותי – שלא ירשתי אמי את כפות ידיה היפות, שעורי התכהה מאז הייתי קטנה.
"בומביי לא דומה לכלכותה בכלל", הוספת, כאילו קראת את מחשבותי. "זה קרוב לטאג' מהאל"? "לא". הסתכלת בי היטב, כאילו רק עכשיו קלטת בעצם את נוכחותי. "את לא מסתכלת אף פעם במפה?".
כריכת הספר קרקע לא מוכרת
מדד היומרה, או סיכויי הזכייה בספיר:
הסיפורים הקצרים שלהירי טווה ביד אמן רגישה ונדיבה מרתקים, למרות ששום דבר קיצוני לא מתרחש בהם. כמו כותבים רבים אחרים, להירי יודעת שהדרמה האמיתית נמצאת בפרטים היומיומיים.
כך למשל, בסיפור הראשון על שמו נקרא הספר, מגיע אביה של רומה לביקור בביתה. דרך התקרבותו לבנה הפעוט היא מביטה על מערכת היחסים בניהם ומנסה לפענח איך נראים חייו של אביה לאחר מות אמה. נוכחותו שנראתה לה מאיימת ומטרידה לפני שהגיע, הופכת מנחמת.
העובדה שהיא עומדת להביא לעולם ילד נוסף בקרוב הופכת את מבטה למורכב ועשיר יותר. כאשר הוא עוזב את ביתה, היא מצליחה להיפרד גם ממנו וגם מאמה, אליה הייתה קרובה, וחסרונה נוכח הרבה יותר בחייה מקיומו של אביה הבריא והמתפקד לעילא.
בעיקר מרתקת נקודת המבט ממנה נכתב הספר;
ילדי המהגרים ולא הם עצמם. נדמה שאת חוויית המעבר, הצורך העז להכות שורש ועם זאת חוסר היכולת לעשות כן, מנחילים ההורים לצאצאיהם יחד עם התבלינים שהם מקפידים לשמר ולהשתמש בהם.
קשה להתנתק מהדמויות הרבות אותן מכירים במהלך הקריאה. להירי העניקה לכל אחת מהן קול יחיד ועשיר ולא פסחה על אף פרט. הן ממשיכות ללוות את הקורא ימים ארוכים לאחר סיום הספר. יותר מהכל, התחושה שמתקבלת בזמן קריאת הספר היא שהוא נכתב בדם ויזע.
למרות זאת, הוא מאופק, אף אחד לא מאבד משלוותו וגם ברגעים הקשים ביותר של דמויותיו הן לא חורגות מנורמות ההתנהגות המצופות מהן - בשתי התרבויות שאמורות להיות להן בית. דווקא באיפוק הזה עוברת החוויה המטלטלת את עולמם של גיבורי הספר. בקיצור, פרס ספיר קטן על הספר הזה.
על המסך הגדול:
הזדמנות נהדרת להשיב לאולמות הקולנוע ולפסטיבלי הסרטים ברחבי העולם את דייב פטאל ופרידה פינטו, שכיכבו בהצלחה יתרה בסרט על פי רב המכר ההיסטרי "נער החידות ממומביי".
השניים יוכלו גם במקרה זה לשחק זוג נאהבים בסאגה קורעת לב, כשאת האצבע המאשימה יוכל הצופה להפנות לנסיבות חייהם האומללות וכך לשמר אותם כדמויות ענוגות ומופתיות. את השטיחים הרקומים בדוגמה הודית יוכלו השחקנים להחליף בשטיחים האדומים של הוליווד, שכל כך אוהבת לאמץ אל חיקה אחת לכמה שנים את נרטיב הזר (כמובן, רק במידה שהוא מנסה, למרות שונותו, להתקבל לחברה האמריקאית) ולתגמל אותו בפרסים.
ההיסטוריה תזכור:
ספר הביכורים של הסופרת המבטיחה ("פרשן החלומות", 2001) זכה בפרס פוליצר לספרות. ספרה השני הוכתר על ידי הניו יורק טיימס כאחד הספרים הטובים של השנה. הספר השלישי מצליח לקיים את כל ההבטחות שקשרו לה מבקריה, ומסמן את להירי כסופרת בולטת וחשובה בדורה. ב"קרקע לא מוכרת" להירי מגיעה לשיא חדש בכתיבתה הרגישה והמדויקת.
למה כן:
כי ספר על הגירה הוא תמיד גם ספר על כתיבה. אדם כותב נדון תמיד לנדוד בין כמה מחוזות ולעולם להיות נוכח נעדר, כשרק השפה משמשת לו בית. מהבחינה הזו, להירי פותחת לנו דלת רחבה ומארחת את הקוראים ביד נדיבה, רגישה ומלאת כבוד.
למה לא:
רק אנשים שלא אוהבים ספרות לא יאהבו את הספר הזה. נדירים הספרים שאפשר לחזור ולקרוא בהם שוב ושוב, ו"קרקע לא מוכרת" הוא אחד מהם.
בשורה התחתונה:
שמרו את הספר הזה במקום מבטחים ואל תעזו להשאיל אותו לחברים; אין שום סיכוי שהוא יחזור אליכם.
קרקע לא מוכרת, ג'ומפה להירי. תרגום: מיכל אלפון. עם עובד, 366 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
