האמא המושמצת ביותר מאז מדיאה: על דמות האם בספריו של פיליפ רות
בשתי יצירות אוטוביוגרפיות למחצה, הסופר היהודי-האמריקאי פיליפ רות משרטט קווים לדמותה של היידישע-מאַמע, ומציג אותה בתור דבר והיפוכו: הכוח שלה נובע מכך שהיא מנצלת את החולשה שלה כדי לייצר אשמה
ספרו "סופר הצללים" מ-1979 עוסק ביחסי הגיבור – סופר צעיר, בן דמותו של רות – דווקא עם האב היהודי. אבל שאלת ייצוג האם היהודייה עולה כמובן במהלך הרומן. השנה המתוארת בו היא 1956, נתן צוקרמן מתחיל קריירה ספרותית מבטיחה, והנה אביו מאשים אותו בסיכון שלום העם היהודי.
הסיפור האחרון שנתן כתב ושלח להוריו (כדי לקבל את טפיחות השכם שהורגל בהן), "השכלה גבוהה", מבוסס על סכסוך משפחתי ישן על ירושה. מומע (דודה) חיה הורישה את הכסף שחסכה פרוטה לפרוטה בעבודתה כתופרת למען חינוכם של שני ילדים יתומים מאב. כאשר אמם, אֶסִי, מנסה להשתמש בקרן כדי לשלוח את ילדיה לא רק לקולג' אלא גם לבית ספר לרפואה, סידני אחיה עוצר מבעדה בתביעה המוגשת לשופט גוי. לאחר שסידני זוכה בתביעה, אסי עוזבת עבודה נוחה כדי למכור רעפים וציפוי אלומיניום בפרברי ניו ג'רסי.
אביו של נתן דורש שבנו לא יפרסם את "השכלה גבוהה" מחשש שהסיפור ייראה לגויים כעדות לאהבתם של יהודונים לכסף ובכך יצדיק שמועות אנטישמיות. הוויכוח נסב על שאלות ייצוג היהודים בספרות ועל זכויות הקהילה לצנזר את אחד מבניה. בעיני שני הגברים נראית האם היהודייה דמות חזקה ומשפיעה. הן מומע חיה וחסכנות המהגרים שלה, והן אסי ונחישותה שבניה יהיו רופאים הן סמליות בהקשר זה. על כוחות העל של הנשים היהודיות אין ויכוח.
אך האם כוחות אלה הם נשגבים או מגוחכים? אביו של נתן מעוניין בכתיבת מיתולוגיה על ההגירה לאמריקה וההצלחה בה. הגיבורות העיקריות של אפוס זה הן האמהות המקריבות עצמן למען הדור הבא. נתן רואה את הצד המגוחך שבאסי ובמומע חיה. הן חיות למען ילדיהן, שבסופו של דבר נראים כפויי טובה, ומכל הירושה של מומע חיה נשאר רק ריב משפחתי. קשה לומר שילדיה של אסי אינם כפויי טובה, אבל הם מצטיירים כגוזלים פסיביים שממתינים שאמם תאכיל אותם, וככל הנראה, הם אינם אסירי תודה במיוחד. הסיפור של נתן מסתיים בסצינה שבה אסי מכה גבר בפטיש באולם קולנוע חשוך לאחר שזה ניסה לגעת בה. הסצינה הזאת מעידה לא רק על נכונותו של נתן שלא לפסוח על שום דבר מגעיל, כפי שאביו מאשים אותו, אלא גם את אלמנט הסלפסטיק שטבוע בכוחה של האם היהודייה.
בדרכו הספרותית הציג פיליפ רות את שני הקצוות של ייצוג האם היהודייה הכל יכולה. שלא במפתיע, האם הגרוטסקית שייכת לספר שכתב בגיל צעיר יחסית, בן 36, כשאִמו עוד היתה בחיים, "תלונתו של פורטנוי" (1969. בתרגום המיושן הוא נקרא "מה מעיק על פורטנוי"). אלכס פורטנוי מספר לפסיכולוג שלו על בעיותיו הרבות, שלעתים קרובות מתחילות ונגמרות ביחסיו עם סופי פורטנוי, אולי האֵם הספרותית המושמצת ביותר מאז מדיאה. בעיני אלכס הקטן, סופי היא כל יכולה וכל יודעת.
הנתיב שבו מתבטא כוחה של "האם הפולנייה", כפי שקוראים לה אצלנו, הוא כידוע רגשות האשם, וסופי פורטנוי מצטיינת בייצורם. היא מסוגלת בקלות לגרום לפורטנוי להרגיש אשם על דברים שלא עשה ועל דברים שאינה יודעת שעשה. בסצינת מפתח, פורטנוי נועל עצמו בשירותים (כדי לאונן בפעם החמישית באותו יום), בתואנה שהוא סובל משלשול. כאשר הוא מוריד את המים בניגוד למצוותה היא חושדת כי אכל צ'יפס (לא היגייני) אחרי בית ספר ואולי אפילו המבורגר (לא היגייני ולא כשר). משקל חטא הטוגנים מעיק עליו כעת, כשבבסיסו אשם האוננות האובססיבית.
סופי משתלטת גם על תחום השפה. בכיתה א' מראה המורה לילד החכם תמונה של תרווד ומבקשת שיזהה את כלי המטבח. אלכס הקטן יודע טוב מאוד שאמו קוראת לכלי Spatula, אולם הוא בטוח שמדובר במלה ביידיש (הדומה דמיון מחשיד ל"שפּיטאָל", בית חולים). יש להודות כי המלה הזאת אמנם נשמעת זרה מעט, ובכל זאת קל לראות שדי בכוחה של סופי להפוך מלה אנגלית למלה ביידיש.
כמו רבים מגיבורי ספריו, גם פיליפ רות גדל בניוארק שבניו ג'רסי, בשכונה שהיתה אז מעוז מובהק של יהודים מהמעמד הבינוני הנמוך. הוריו דיברו אתו באנגלית, אך שפתם היתה משובצת ביידיש שהביאו מבית הוריהם. אפשר לומר שכאשר רות משתמש ביידיש הוא נמצא בדיאלוג עם הדור הקודם. אולי דווקא מאחר שהמאַמע-לשון תפסה מקום קטן בכתיבתו (לעומת ברנרד מלמוד, למשל), היידישע-מאַמע קיבלה משנה חשיבות.
אין ספק שהמלה המשמעותית ביותר ביידיש בשפתו של פורטנוי היא "שיקסע". מלה זו, שאמורה למתוח גבול בין האשה האסורה לכשרה, הופכת לפורטנוי פֶטיש מיני. לשיקסע, למלה עצמה, יש כוח מאגי שמסוגל לעורר את יצרו, ופורטנוי זקוק לשפת אמו כדי לנסח את העדפתו המינית. המרדף אחרי בנות הגויים הוא בריחה מהאם היהודייה כל כך. אולם חשיבות המושג "שיקסע" מראה עד כמה פורטנוי נשאר לעולם הבן של משפחתו, שהרי גבר גוי כלל אינו חש כי בת זוגו הפוטנציאלית היא שיקסע.
דרכו הספרותית של רות ארוכה במיוחד: ספרו הראשון פורסם לפני חצי מאה והוא עדיין ממשיך לכתוב ספר בשנה. רות מנצל את הפרספקטיבה שלו כדי לבחון מחדש ספרים ישנים. ב-2004 פרסם את "הקנוניה נגד אמריקה", שאפשר לראות בו תיקון לדמות האֵם ב"תלונתו של פורטנוי". לעת זקנה, נדמה שרות מאמץ במידה מסוימת את עמדתו של צוקרמן האב, ובוחר לראות את האם היהודייה אחרת – כאֵם מיתולוגית.
"הקנוניה נגד אמריקה" מסופרת מנקודת המבט של פיליפ רות הילד במציאות חלופית שבה צ'רלס לינדברג, הטייס המהולל והפרו-נאצי, הופך להיות נשיא ארצות הברית, ובכך מסכן את שלומם של יהודי ארצו. אביו ואמו מפגינים אומץ וכוח לנוכח המצב העגום. בדיה היסטורית מאפשרת לרות לצבוע את הוריו בצבעים הרואיים שלא היו בנמצא בפלטה שלו ללא הסכנה המוחשית. החזרה אל ילדותו מאפשרת לו גם לחזור לטקסט הקודם שכתב על הילדות ולתקן את ההשמצות נגד סופי פורטנוי.
כדי לראות את הקשר ואת השוני שבין שני הספרים יש לפנות לסצינת השירותים ברומן המאוחר. פיליפ בן השש נועל עצמו בבית השימוש של השכנים. גברת וישנאו, המוצגת כמין תאומה של אִמו עד שבעלה חולה ומת, מנסה להסביר לו כיצד להיחלץ, וכל אותו זמן נותנת לו הוראות כיצד להרגיע את עצמו. אמנם הוא לא נרגע ולבסוף מתגלה שהדלת לא היתה נעולה בכלל, אבל החום שהאם היהודייה הזמנית מפיקה נשאר בזיכרונו של פיליפ שנים אחר כך. ההיכלאות בשירותים מקבלת ממד סמלי ברומן שכולו עוסק בהיקלעות לסיטואציה היסטורית נוראית, אבל גם לתמיכה שהורים יהודים נותנים לילדיהם בזמנים קשים. ההבדל בין סצינת השירותים הזאת למעמד הלחץ ורגשות האשם של פורטנוי ניכר מאוד.
ככל שהמצב הפוליטי של היהודים באמריקה מחמיר, ההורים של פיליפ נראים מרשימים יותר. לקראת סוף הספר פורצות במערב התיכון ובדרום מהומות נגד היהודים (רבים מהם, וביניהם גברת וישנאו, הועברו לאזורים אלו כחלק מתוכנית אמריקניזציה של הממשל). הזרות של הפוגרום להיסטוריה האמיתית של היהודים באמריקה, משווה לכל מה שמתרחש בנסיבות הללו הילה על-טבעית. במהומות נרצחת הגברת וישנאו במארב של הקו קלקס קלן.
בנה, שלדון, שאינו יודע מה מצבה אבל יודע שהיא מאחרת להגיע, מתקשר אל משפחת רות הנמצאת במרחק רב ממנו, עדיין בניוארק. אמו של פיליפ מצליחה להרגיע את הילד ההיסטרי ואפילו, כמו אם יהודייה טובה, דואגת שיאכל משהו. בקור רוח אפּי היא מצליחה למצוא דרך לחלץ את היתום. נדמה שרות מאמין שאמו באמת היתה יכולה לנהוג כך, בדיוק כפי שפורטנוי האמין בילדותו שאמו יכולה לעשות הכל.
בשני הספרים ניתן דגש על הכוח של האם בחיי בנה, בן היתר מפני שהם מתרכזים במידה רבה בתקופת הילדות. אף על פי שהכוח הוא אלמנט מרכזי בדימוי האם, במקרים אחרים מראה אותה רות בחולשתה ואפילו בהתפוררותה הגמורה. ב"סופר הצללים" האם הופכת להיות חסרת כוח כאשר בנה ובעלה נאבקים ביניהם, וכל מה שנותר לה הוא להתחנן לבנה כי יתפשר עם האב. בספר השלישי בסדרת הספרים על נתן צוקרמן, "השיעור באנטומיה", מתה אמו בסרטן מוח. לפני מותה מבקש ממנה הרופא לרשום את שמה על פיסת נייר והיא כותבת "השואה". אפשר להבין אולי שבגסיסתה היא מקבלת עליה את סבלו של כל העם היהודי. בסבלה היא הכי יהודייה, וגם אולי חזקה מאי פעם.
החלוקה בין כוח לחולשה, בכל הנוגע ליידישע מאַמע, נראית אפוא מוטעה. כוחה של האם היהודייה-הפולנייה על צאצאיה נובע מהיכולת שלה לנצל את חולשתה כדי ליצור את רגשות האשם המיתולוגיים שלה. אולי רגשות אשם אלו היו חזקים מספיק לגרום לפיליפ רות לכתוב לאמו שיר אהבה שלושים שנים לאחר שזכה בהון ובתהילה על התלונות ששם בפיו של פורטנוי.
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "דווקא", שהקדיש את גיליונו האחרון ליידישע מאמע
נא להמתין לטעינת התגובות
