קולות של שטיח: המסע אל האוסקר
אז זכית בפרס אופיר. ברכותינו. עכשיו, אם אתה חולם על מועמדות לאוסקר, מתחיל המסע האמיתי. המרכיבים הדרושים: כמה מאות אלפי שקלים, חברת הפצה אמריקאית גדולה, יחצנית זרה מהזן התותחי, סלבז הוליוודיים תומכים ומעורבות פעילה של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. אה, ולא יזיק שהסרט שלך לא ימתח ביקורת על ישראל. הזקנים היהודים בוועדת הפרס לא ממש מתים על זה
כל יוצר של סרט שאינו אמריקאי מבין שהדרך לאוסקר אינה רצופה רק ברגעי קולנוע קסומים. כדי לעמוד על הבמה בתיאטרון קודאק ולשלוף נאום היסטורי באנגלית רצוצה, זקוק היוצר הזר לגב כלכלי ולמערכת משומנת של אנשי מקצוע ועסקנים שיפרסו בפניו את השטיח האדום. במילים אחרות, הוא זקוק ליחסי ציבור, לכסף ולפוליטיקה. הדבר נכון במיוחד לישראלים, שמלכתחילה נמצאים בנקודת מוצא נחותה ביחס לשלושת העוגנים המדוברים.
כאן נכנס הקונסול דיין. בשנה שעברה עם "ואלס עם באשיר" הוא כבר הריח את הניצחון. "אני זוכר שישבתי בפגישה אצל הסוכן ארי עמנואל", משחזר דיין בשיחה מהוליווד את אחת מהפעולות החשאיות בשליחות העם, "ובאותו ערב הוא החליט לעשות הקרנה בביתו ל'ואלס עם באשיר'. הגיעה אז שורה של שחקנים. ניקול קידמן הייתה שם ואחרים. הוא הס תובב אליי ואמר לי 'יש פה סרט שאני חושב שיכול לזכות באוסקר'".
את הסוף המר גם סוכן העל, אחיו של האיש הכי חשוב בארצות הברית, לא יכול היה לצפות. אימפריית הקולנוע הישראלית הפסידה את הפסלון למדינת איים אסיאתית זניחה.
חוג הבית של עמנואל היה רק קצה קצהו של הקמפיין הישראלי בדרך לזכייה שלא הייתה. בעוד שההקרנות הביתיות, בבלוקים של בברלי הילס, היו שיטת הפעולה העיקרית למען קידום הסרט "בופור" ב-2007, ב"ואלס עם באשיר" נלקח צעד אחד קדימה.
"אנחנו בקונסוליה ארגנו לפחות ארבע הקרנות מיוחדות לחברי אקדמיה ועשינו שתי מסיבות השקה גדולות. גם חברת סוני קלאסיקס שהייתה המפיצה של הסרט ארגנה מסיבה נפרדת. אנחנו גם יושבים ומדברים אישית עם עיתונאים. אני בעצמי מרים טלפונים לשורה של עיתונאים ואנשי מפתח בתעשייה כדי שיביעו עניין בסרט", מספר דיין.
התקווה הגדולה שנתלתה בסרטו של ארי פולמן לא הייתה רק בשל איכותו של הסרט, אלא בשל חברת ההפצה שלו, סוני. ענקית ההפצה ידועה בשיטות העבודה שלה ובעיקר מממנת את מסע התעמולה האינטנסיבי. את מה שנופל על הקונסוליה, מצליח דיין לגרד מנדבנים מקומיים. משרד החוץ לא תומך כלל במאמץ התרבותי שעלותו עשויה להגיע למאות אלפי שקלים. "זה מתחבר לשתי מטרות-על שלנו", מגדיר דיין, "לחשוף את הפנים של ישראל כמדינה שיש בה תרבות והאלמנט הכלכלי, שיבואו לעשות עסקים".
חרף הפטריוטיות של כבוד הקונסול, מפיק הסרט שינסה לייצג אותנו השנה, "עג'מי", די ממורמר. "אני לא מבין את התפקיד שלנו כשליחים של המדינה כשאני עדיין צריך לגייס כספים כדי להגיע לאוסקר", אומר מוש דנון, שסרטו נבחר כסרט הישראלי הטוב של השנה הנוכחית.
"הכול בארצות הברית זה כסף. ככל שיש יותר כסף, יש יותר סיכוי שתזכה. אז אני מממן קצת והמפיץ, 'קינו', שהוא מפיץ צנוע יחסית, מממן, ואני מקווה להשיג מהקרן לקולנוע. זה חייב להיות מאורגן עם הכסף. אנחנו מעריכים שצריך בסביבות מאה, 150 אלף דולר, כדי לחשוף את הסרט בפני כמה שיותר אנשים".
לשיטת הבחירה בסרט הזר באקדמיה יש מאפיינים כה מורכבים, עד שהצורך בפעילות העוטפת את התהליך הוא הכרחי ממש. הבמאי דרור שאול, שניסה להשתחל לרשימת המועמדים הסופית של האוסקר בשנת 2006 עם סרטו "אדמה משוגעת", זוכר זאת בבירור.
"יש 6,000 חברי אקדמיה וברור
לדברי שאול, "ההצבעה די הוגנת, כי כל קבוצה מדרגת את הסרטים בציון של שבע עד עשר, ואז יכול להיות שלסרט שלך באו מעט ולסרט אחר כל ה-200, ועדיין תקבל דירוג גבוה ממנו".
בשלב הבא נבחרים תשעה סרטים בולטים שאותם בוררת ועדה של 30 בכירים, שקובעים מי נכנס לחמישייה הנכספת. "ואז זה כבר השלב השני שבו כל אנשי האקדמיה הולכים להקרנות", מסביר שאול.
יו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע, מרק רוזנבאום, היה נציג ישראל לאוסקר חמש פעמים (בין היתר עם הסרטים "קלרה הקדושה" ו"החברים של יאנה"), אך מעולם הגיע לשלב הגמר. "יש הקרנות של האקדמיה והמטרה היא להזמין כמה שיותר אנשים להקרנות נוספות, כי רק מי שרואה יכול להצביע", הוא מסביר, "אז צריך לשלם על מודעות של מועדי ההקרנות בעיתונות המקצועית, כמו 'הוליווד ריפורטר' ו'וראייטי' וזה די יקר. אחרי החמישייה זה כבר יותר יקר, כי צריך להביא את היוצרים לאמריקה ולפרסם עוד מודעות".
ההקרנות שנערכות במשך היום מושכות אליהן בעיקר את חברי האקדמיה ש...איך נאמר? כבר לא ממש עובדים הרבה. "צריך לזכור שחברי הוועד הם מבוגרים מאוד, אלה בעצם האנשים היחידים שיש להם זמן לבוא ולראות את הסרטים", מספר יוסף סידר ("מדורת השבט", "בופור").
"בשורה התחתונה, הם יושבים ורואים את הסרטים ובוחרים את מה שהם אוהבים. הטעם שלהם לא בהכרח משקף את הטעם של הציבור הרחב. מבחינה פרקטית, אין ברירה אלא לסמוך על הסרט. הדבר המהותי שיכול לעזור לסרט הוא ההפצה שלו. אם הסרט מופץ קרוב למועד ההצבעה, ועל ידי חברה גדולה יותר, זה עוזר יותר".
הכוח של המפיצים הוא מעבר לכסף, כפי שמסביר מרק רוזנבאום. "אם יש מאחוריך מפיץ אמריקני מאוד גדול הסיכוי שלך משתפר, כי הוא לוחץ אישית על חברי האקדמיה", מסביר מי שהפיק גם את "חתונה מאוחרת" של דובר קוסשווילי. "כשאתה מפיץ אמריקאי גדול אתה מפתח 'שיטות'. יש לך יחסי קח ותן עם חברי האקדמיה ולעצם התייחסותך לסרט יש יוקרה. זה משפר את הסיכוים שלך".
דרור שאול מסכים. "אין לבמאי הרבה מה לעשות", הוא אומר. "זה מאוד תלוי אם הסרט קיבל הפצה אמריקנית. למשל, סוני פיקצ'ר קלאסיק יעשו הכול אם יש לסרט שלהם סיכוי לזכות. הם משקיעים בזה גם כסף. הם יודעים לעשות את כל הדברים שמותר או אסור לעשות. בגלל זה הייתי בטוח ש'ואלס עם באשיר' יזכה. גם סרט מדהים וגם חברת הפצה. כשהגענו עם 'אדמה' שאלו אותנו באל-איי 'מה אתם עושים פה?'. באתי גאה ואמרתי 'ווי אר אפטר יור אוסקר!'. עשינו הקרנות, היה הייפ, אמרו 'אתם בטוח בתשיעייה ובטוח, בטוח גם למעלה מזה'. ובסוף הכי בטוח היה במטוס של אל-על חזרה".
גם לסידר היו רגעים של תמימות אוסקר. "בפעם הראשונה שנסעתי ניסינו לעשות את זה כמה שיותר גדול", נזכר היוצר ששלושה מסרטיו קטפו את האופיר על הסרט הטוב ביותר. "לקחנו את החוצפה הישראלית לקיצוניות. אני זוכר שניסינו לגרום לכך שקלינטון יבוא לראות את הסרט. ב'בופור' זה כבר היה אחרת. הסרט יצא ב-18 בינואר, וכל מה שעשינו שירת את ההפצה האמריקנית, שרצתה שהסרט יצליח בארצות הברית.
יש יחצנים ומפיצים שפשוט צריכים להצדיק את השכר שהם מרוויחים. עד המועמדות אף אחד לא דיבר על הכסף. מהמועמדות, כשזה נתון להשפעה, זה עלה יותר כסף. סוני קלאסיקס בתקופה הזו של האוסקר ערוכים מאוד לכמה סרטים וזה חלק ממנגנון גדול מאוד שלהם שמארגן הקרנות ונסיעות. זה עושה רושם יקר, אבל הם עושים את זה בשגרה. זה דבר שהוא מאוד שלהם, אתה לא מעורב בו, והם מרוויחים ממנו משהו. אתה עושה מה שהם אומרים".
ביבי לרנר, המטפלת בקשרי העיתונות של סוני קלאסיק, אומרת ל"תרבות מעריב" שהיא לא מכירה את הטענה אשר לפיה "המפיץ מסייע לסרט להיות מועמד לאוסקר". עם זאת, היא מודה, "למפיצים גדולים יש יותר כסף להשקיע בלגרום לסרט להיות מוכר, על ידי פרסום ועריכת אירועים". ובאשר לסוני ולערך המוסף בעובדה שהיא החברה המפיצה, "היא בהחלט רחומה ומעניקה תשומת לב רבה לשיווק של סרטיה", מסתלבטת הדוברת.
לצד הקונסול והמפיץ יש, כמו תמיד, משקל משמעותי גם לאיש יחסי הציבור. "יש שניים או שלושה יחצנים בהוליווד שהמומחיות שלהם היא סרטים זרים והקידום שלהם", מסביר מרק רוזנבאום. "צריך לשכור אחד מהם ולוודא שהוא לא מייצג סרט אחר וזה לא מתנגש. מי שמממן את זה בדרך כלל הם המפיקים הישראלים. לשכור יחצנית כזו זה משהו כמו 6,000 דולר".
יחצן בכיר ליווה גם את "אדמה משוגעת". "לא הייתה לנו חברת הפצה אמריקנית, אז לקחנו יחצן אמריקאי להקרנות בניו יורק ובאל-איי 'טו קריאייט דה באזז'", מספר דרור שאול. "הוא הצליח להשיג לי ריאיון ב'אל איי טיימס' וב'קלנדר' שלהם. באו, דיברו איתי וזהו".
רוזנבאום מספר על תועלת אחרת שהיחצנים מביאים. "נציגי היחצנים נמצאים בשירותים בהקרנות ואורבים לחברי האקדמיה שיוצאים להפסקה", הוא מספר. "אז הם יודעים מה הם באמת חושבים. זו הקרנה של מאה איש ואת האמת הם לא אומרים לך בפנים, הם אומרים אחד לשני".
ל"עג'מי" כבר יש אשת יחסי ציבור בשם קארן פריד. מדובר בגברת המחזיקה בוותק של 20 שנה בתחום, ושהביאה את האוסקר ללא פחות מחמישה סרטים זרים, בהם "חיים של אחרים" הגרמני. "אנחנו כמובן עוד מאוד טירונים במסע הזה", אומר מוש דנון, המכהן גם כראש איגוד המפיקים הישראלי.
"די בכוחות עצמנו גייסנו את אשת יחסי הציבור. היא בנתה לוח זמנים מסודר של מה לעשות. התחלנו בסדרה של הקרנות שם בארצות הברית, התגובות מעניינות, אנחנו בלוח זמנים די דחוק ומתוכנן ומנסים לבנות אירועים שמוסיפים משהו לבאזז. הקרנות גאלה בקרב קהילות יהודיות בחסות הקונסוליה, למשל. כל הקרנה כזו מצטרפת לבאזז הכללי. משימה שאני מקווה שאצליח לעשות היא הקרנות מתובלות בסלבז אמריקנים מקומיים, להגדלת הבאזז".
בין היתר דואגת פריד שבהקרנות שבהן חברי האקדמיה צופים ביותר מסרט אחד, "עג'מי" יהיה בראש הרשימה. "אתה רוצה שיראו את הסרט שלך ראשון, כדי שלא יהיו עייפים", מבאר דנון. עצה נוספת שקיבל היא להיות ה"אנדרדוג". "הרעיון הוא שאם לא ראו את הסרט שלך הם לא יכולים להצביע בכלל", מצטט דנון את כרישת היחצ מהגבעות, "אז צריך למשוך את הזמן כמה שיותר קרוב למועד ואז להפתיע, באמצעות הצבעות מעטות עם ציונים גבוהים. אני חושב שההפך הוא הנכון. כמה שיותר יראו ככה יצביעו יותר".
כמו בכל דבר שקשור בישראל, הנושא היהודי עולה גם כאן. חלק ניכר מהמצביעים באקדמיה הם "משלנו". מה שלא בהכרח נכון בכל הנוגע לסרטים שאנחנו שולחים, לפחות לתפיסתם. "זו שאלה גדולה מאוד איזה סרט ישראלי יכול לנצח", אומר דרור שאול. "אולי יש באקדמיה קבוצה של יהודים שלפ? עמים מפריע להם שסרטי הקולנוע מותחים ביקורת על ישראל. הם לא אהבו אולי את זה שהסרט שלי הורס את חלום הקיבוץ, לא אהבו את החיילים במוצב של הבופור ובטח לא את זה שעשינו דברים לא הכי מוסריים בלבנון".
הבעיה עם הלובי היהודי, אומר הבמאי הישראלי-אמריקאי אריאל פרומן, הוא שהוא לא ממש צפוי. פרומן הוא קולנוען ישראלי שחי בלוס אנג'לס ועוקב מקרוב אחר הלכי הרוח סביב האוסקר. "חלק מהיהודים באקדמיה יכולים להיות מאוד ימניים ומיושנים בדעותיהם ובסרטים יש פציפיסטיות שלא תמיד אהודה", מבאר פרומן בשיחה מלוס אנג'לס. "מצד שני זה יכול להיות הפוך. יש את האסכולה שרוצה הידברות ושלום".
בנושא הזה, מוש דנון רגוע. "אנחנו לא מודאגים כי הסרט מדבר לכל סוגי התפיסות של היהודים בארצות הברית. זה לא חשבון נפש ועמדה פוליטית. אנחנו מביאים סרט קולנוע טוב".
בכל אופן, בכל הקשור ליהודים, תשאירו את העבודה לקונסול יקי דיין. "נעשה הקרנות מיוחדות ונעבוד צמוד עם חברת ההפצה. חשוב לי מאוד לדחוף את הסרטים הישראליים, כמעצמת קולנוע של השנים האחרונות. לצד גרמניה, היינו היחידים שקיבלנו מועמדות שנה אחרי שנה. אני עושה מה שעוזר לתעשייה, נפגש עם ראשי אולפנים, מארגן מפגשים. מעבר לסלבז, מה שלא מזיק בעיר הזאת, חשוב לי שחברי האקדמיה יראו את הסרט. שיידעו שאנחנו כמדינה עומדים לחלוטין מאחורי המוצר".
המעורבות של השלוחה הישראלית הרשמית בעיר הסרטים אינה בהכרח טבעית. "יש שיתוף פעולה עם הקונסוליה בלוס אנג'לס, שרואה בהרצה של הסרט חלק מרכזי במה שהיא עושה", אומר יוסף סידר שכתב את "בופור" עם רון לשם. "אבל לפעמים זה יוצר סיטואציות מוזרות. אתה מוצא את עצמך בשליחות משרד החוץ לא מתוך בחירה. זה טוב לסרט, אבל לך זה נותן תחושה לא תמיד נעימה. אבל בסי? טואציה הזאת, כל מי שנרתם לקידום הסרט הוא מישהו שאתה מוקיר ומעריך. גם אם זה לא סרט שאם אתה היית מממן, היית בוחר בו".
גם הקונסול מודה שנוכחותה של המדינה לא בהכרח מועילה לסרטים, כמו שהיא מועילה למדינה. "האמת, בתעשייה הזו אני לא בטוח שזה נכון. אבל הגרמנים והיפנים עומדים מאחורי הסרטים שלהם, ואנחנו כן מחוברים. אני יודע להגיד לך שארי פול? מן די הופתע כשעמדנו מאחוריו. הוא לא מאמין כמה עמדנו מאחוריו".
עכשיו נערכים דיין וצוותו לבואו של "עג'מי". לא בדיוק סרט שישראל הייתה מפיצה כסרטון תדמית. "אני עדיין לא ראיתי את 'עג'מי'. כל הסרטים האלה בסופו של דבר זה לא ארץ ישראל היפה. אבל זה לא סרט דוקומנטרי, זה פיצ'ר", אומר דיין. "נצפה בו ונערך בהתאם".
למרבית האירועים שערך דיין בשנה שעברה עם סוני הוא הזעיק את ארי פולמן ללחוץ ידיים ולחייך ללא הרף. "זה לא מתיש, זה כיף להראות את התרבות!". כבר בקרוב יגיעו ירון שני וסכנדר קובטי, יוצרי "עג'מי", לשבועיים של ראיונות ומסע מפגשים בארצות הברית. השניים יופיעו באולמות מיוחדים במיקומים אטרקטיביים, שהיחצנית פריד סוגרת מבעוד מועד.
"במקרה של 'עג'מי', אני חושב שהם יכולים להיות מאוד רגועים", אומר יוסף סידר. "אין מישהו שיוצא מהסרט ולא אומר 'עברתי חוויה ענקית'. זה סרט מאוד בולט. אם הם רוצים למנף את זה, זה נחמד. אבל הכול מיותר. כשיש סרט רע לא משנה כמה כסף תוציא, זה לא יעזור. כשיש סרט טוב אפשר להירגע, ליהנות מהתהליך ולסמוך על זה שזה סרט מיוחד שיצליח בזכות מה שמופיע על המסך ולא בזכות המאמצים מסביב".
אריאל ורומן, שמכיר היטב את תעשיית הסרטים האמריקאית מבפנים, אופטימי גם הוא, אך זהיר."' עג'מי' מגיע עם מעט צופים, יהיה לו הרבה יותר קשה כי אין לו הפצה מקומית נרחבת. בגלל זה הוא צריך להשקיע יותר בקמפיינים ובהקרנות וצריך לעבור תהליך מסואב. החשיפה של 'לבנון' הייתה מדהימה פה, והעובדה שהוא לא רץ יצרה אצל כולם דיסוננס אמיתי, כי סוני מפיצים אותו. הייתה ציפייה שזה יהיה הסרט. 'עג'מי' מגיע כאנדרדוג, אבל הוא סרט מדהים ואם יצליחו להשיג מעורבות ממשלתית, יהיה לו סיכוי".
נא להמתין לטעינת התגובות
