נפש המיה
צופי ישראל מתבקשים להיכנס לכוננות ספיגה: מיה דגן, הכישרון הגדול והפה הלא קטן, חוזרת להסתער - על הטלוויזיה, הקולנוע והתאטרון - עם חמישה פרויקטים במקביל. לרגל המתקפה המשולבת קבלו מופע מקדים של אינטימיות וכנות: התקפי החרדה, מלחמת הקלוריות, התדמית הוולגרית, הזוגיות עם גיא המאירי וחוכמת הניסיון
"יש להם נשמות עתיקות", היא מנמקת ברצינות תהומית, מצחיקה ומבהילה גם יחד, את הפיכתה לבית השאנטי של הצעצועים העזובים, "את מרגישה שהם היו של מישהו פעם, שעברו עליהם דברים, שיש להם סיפור חיים. זה אולי ווירדואי, אבל הם מרגשים אותי, כל אחד מהם מייצג משהו בנשמה שלי. יש להם שמות, ומקום מיוחד, וכל תקופה מישהו רוצה לצאת החוצה ולהיות לידי, ואז אני מחליפה
ביניהם ומחפשת איפה יהיה להם טוב. אוי ואבוי, אני נשמעת מטורפת, נכון?".
היא לא מטורפת, דגן, אבל גם לא צריך להיות סטודנט לפסיכולוגיה כדי להבין שלאוסף בעלי המומים שלה יש משמעות עמוקה יותר. מעל הכל, זה מעורר את השאלה המתבקשת: למה אישה שנראית מצוין, נחשבת לאחת השחקניות המובילות בשוק, מככבת באינספור פרויקטים מצליחים בטלוויזיה, בתאטרון ובקולנוע, מצוידת בבן זוג אוהב ובלהק חברות, מרגישה שהנפש שלה משתקפת בעשרות בובות פגומות? מתברר שכשיש דיסוננס אדיר בין הפנימיות שלך לבין מה שיוצא החוצה - ככה זה נגמר: בוויטרינה ענקית עם דובים פיסחים ובובות שתומות עין.
דגן, יהיה מי שיעיד, איננה אדם פשוט. היא אמביציוזית עד כדי עיוורון, במיוחד כשמדובר בתפקידים שהיא ממש רוצה - תכונה שעלולה להתפרש לעתים גם כדורסנות. במקביל, היא גם פרפקציוניסטית ותובענית באופן שאינו תמיד חינני ויכול להצטייר כאובדן פרופורציות.
באופן כללי, היא נוטה להיות אישה קיצונית מאוד, חולת שליטה, והרצינות שלה בעבודה היא תהומית עד כדי כך שלפעמים אפשר לשכוח שהיא כולה שחקנית ולא מדענית טילים בנאס"א. הוסיפו לכל זה את העובדה שרק בשנים האחרונות היא לומדת להיות מודעת לכל התכונות האלה - כלומר, שרמת המודעות העצמית שלה היא בינונית - ותקבלו חלק מהסיבות לכך שגם בתיכון וגם בבית צבי, שם למדה משחק, היא הפכה מוקד לחרם בקרב התלמידים.
זה משונה,
"אם יש משהו שגומר אותי", היא מודה, "זה לשמוע אנשים אומרים עליי שאני כלבה ודיווה. את יכולה להגיד 'מה אכפת לך', אבל אכפת לי. אני לא מצליחה להבין את הפער הזה. זה מטריף אותי. כנראה שיש משהו שאני לא מודעת אליו שאני עושה, שגורם לאנשים לחשוב ככה. עובדה שזה קרה לי כל החיים".
אז כנראה שיש בעיה אמיתית.
"אני באמת רוצה להבין אותה. באמת שכן. כמות הפעמים שאני שומעת 'חשבתי שאת מה-זה כזאת וכזאת, ואת ממש לא?' -היא מטורפת. ואני לא מספרת לך את זה כדי שתחשבי כמה אני חמודה, אלא כי אני מבינה שיש כאן איזו בעיה. לא יודעת, אולי אני צריכה שלא יהיה לי אכפת. הרי אנשים שעובדים איתי ומכירים אותי יודעים מי אני, והם יודעים שכשאני מציקה על משהו, יש לזה סיבה".
על מה את מציקה, למשל?
"אפילו ברמה הכי קטנה של איך השיער שלי נראה בצילומים, וכלה בהתנהגות על סט ושיידעו את הטקסטים. או אם עובדים ויש טיפה רעש אז עובדים עכשיו, ושיהיה שקט. אלה דברים שנראים לי מאוד הגיוניים. כי זאת העבודה, וכולנו רוצים שזה ייצא מעולה".
אבל אם מסתכלים על זה מהצד אפשר להבין למה את יכולה להצטייר, לפעמים, כמו דיווה מהגיהנום.
"תשמעי, אני באה לעבוד. לא לעשות שכונה. אם זה נראה לאנשים אחרים כמו דיווה, אז מה אני אגיד לך. אני מאוד משתדלת לרסן צדדים קיצוניים באופי שלי, ואני חושבת שמאוד התמתנתי בשנים האחרונות. וגם יש דברים שרק לאחרונה נהייתי מודעת אליהם.
את יודעת שרק לא מזמן, למשל, קלטתי שאני קונטרול פריק פסיכית? ראיינו אותי לאתר אינטרנט והעיתונאית אמרה לי: 'את די קונטרול פריק, אה?'. היית צריכה לשמוע את התשובה שלי, זה נשמע כמו בדיחה: 'לא, מה פתאום? זאת אומרת, אני קצת, כאילו, קונטרול פריק, לפעמים כן ולפעמים לא, בעצם, את צודקת'. ופתאום אשכרה ירד לי האסימון, בצורה הכי טמבלית, באמצע ראיון. שכן, אני קונטרול פריק מטורפת".
מיה דגן, 34, היא אישה כובשת. אולי בגלל הפגמים שהיא מניחה על השולחן בכנות, אולי משום שהיא מודה בטעויותיה ולוקחת עליהן אחריות בלי להאשים איש, ואולי פשוט בגלל שבבסיס של כל זה עומדת חרדה גדולה, אנושית ונוגעת ללב. "אני חרדה מהכל", היא אומרת בשקט, "אני יכולה לנסוע באוטו ופתאום לדמיין תאונה, למשל".
טיפלת בזה פעם?
"התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי כי היו לי התקפי חרדה. השיא היה התקף חרדה על הבמה, כשהייתי בבית צבי, באמצע נאמבר של המחזמר 'אחים בדם'. אני לא מאחלת את זה לאף אחד. לקבל התקף על הבמה כשאת חייבת להמשיך לתפקד, לשיר ולרקוד, ואת לא יכולה להגיד: סליחה שנייה, אני מרגישה שאני הולכת למות".
מאז היו עוד התקפים?
"כן. זה היה יכול להגיע בנהיגה, או סתם כשאני בבית. פתאום את פשוט נהיית מפוחדת עד מוות, הלב דופק, הבטן התהפכה, כאילו משהו עומד להתקיף אותך, את בסכנה, אבל אין מישהו עם רובה, את פוחדת ממשהו אמורפי, אבל זה נורא אמיתי. את פשוט מאובנת. הייתה תקופה שפשוט ישבתי בבית כי לא רציתי ליצור שום סיטואציה שאולי תדליק את ההתקף או תיצור איזשהו גירוי. מאז שהלכתי לטיפול זה נרגע ולאט לאט זה חלף, תודה לאל".
קשה לך עם העובדה שאת בן אדם חרד?
"מאוד. אני לא בן אדם שמסוגל לנסוע לחו"ל לבד, למשל. המון פעמים אני אומרת לעצמי: יאללה, כוס אמק, נעלה על מטוס, ניסע לבד, נתמודד, נחווה חוויות, פשוט נתמודד. ואני פשוט לא מצליחה. אני פשוט מפוצצת בכל כך הרבה פחדים, שזה בלתי אפשרי. הפחד הראשון מתחיל באיך אני אארוז, והפחד השני זה אם זכרתי לכבות את הדוד ואז הטיסה לבד-פחד אלוהים, ומה יהיה אם אני אראה ג'וק ואם יגנבו לי משהו ואם אני לא אסתדר, וזה פשוט סדרה של פחדים ואפילו לא נסעתי".
במה זה עוד מתבטא?
"סתם, ברמה של יומיום. זה נורא מוזר, כי אני כן טיפוס מאוד חברותי, אבל אני תמיד מעדיפה להישאר בבית מאשר לצאת החוצה לפגישה עם חברה או להתמודד עם אינטימיות או עם זה שלא יהיה לי מה להגיד, שתהיה פתאום שתיקה, ואז מה יקרה. זה דברים הכי קטנים של יומיום שצריך להתמודד איתם, אבל בגלל הפחדים שלי אני מעדיפה לא להתמודד איתם, ואז המון פעמים אני מרגישה שאני לא חיה את החיים עד סופם, שאני קצת צופה מהצד. כל כך הייתי רוצה, מכל הלב, לרדת לשנייה מהדריק כות הזו, להיות לרגע נינוחה. לפעמים אני כן מצליחה, ואז אני מה זה נהנית. זה נורא מעייף, חרדות".
דגן טורפת את העבודה שלה בביסים ענקיים, מורעבים, כמו כלב לברדור שזכה לקבל עצם עסיסית מהקצב. היא נוגסת בכל פעם במנה אחרת, בדרך כלל במקביל, רחוקה מלדעת שובע או לרצות מנוחה. תאגיד מיה דגן כולל, נכון לרגע זה, לא פחות מחמישה פרויקטים שבהם היא משתתפת, ובזמן הראיון התקבלה לפחות עוד הצעת עבודה אחת שכנראה תצא אל הפועל.
בימים אלו אתם יכולים לראות אותה - קחו נשימה, זה הולך להיות קצת ארוך: ב"תמיד אותו חלום", המיני סדרה המוזיקלית של הוט שביים איתן פוקס וכתבה שירי ארצי על פי שיריו של צביקה פיק, וכמנחת התוכנית "הספסל האחורי" ברשת- ערוץ 2, אותה ניתן להגדיר כסוג של "משחק מכור" - הדור הבא. במקביל, היא מופיעה ב"האלופה" על תקן זהבה אבוקסיס, מעין תואמת אופירה אסייג תככנית ומשעשעת, ותכף תתחיל להצטלם לסרטו החדש של אבי נשר, בתפקיד ראשי של ניצולת שואה רומנייה.
כל זה, בזמן שהיא משחקת בתאטרון בית ליסין בהצגה "הדוד וניה" של צ'כוב, בתפקיד סוניה.
אני מבינה שהמשפט "אני עמוסה מדי" לא קיים אצלך בלקסיקון.
"אבל אני אוהבת את זה ככה. אני אוהבת מאוד לעבוד קשה. נגיד, יום פסיכי כמו שהיה לי אתמול, שעבדתי 24 שעות רצוף, אז סבלתי והיה לי קשה ונהייתי חולה, אבל אני מתה על זה".
איך אפשר?
"כי אני נורא נורא אוהבת את העבודה שלי, באמת, וגם הגוף שלי רגיל לזה".
ולא קורה שאת רוצה לנוח?
(שתיקה ארוכה) "תגדירי מנוחה".
חופש. מה מנקה לך את הראש?
"שום דבר לא מנקה לי את הראש. גם כשנק סעתי עם הבן זוג שלי לחופש בכרתים, אז הצלחתי קצת לנוח ולא לעשות כלום, אבל המחשבות כל הזמן היו שם, חופרות. אני לא אדם שיודע מהי מנוחה"
למה, למשל, היה דחוף לך לעשות את "האלופה"? כבר עשית טלנובלה בעבר.
"למה לא? זו אחלה סדרה, אחלה אנשים, ואנחנו חיים במדינה שאין בה אלף הזדמנויות כל הזמן. גם הבמאי זה מישהו שאני מתה עליו, שי קפון, ועשיתי את זה הכי בכיף. נכון שזה קשה, כי זה מפעל של טקסטים שצריך לזכור בעל פה ועובדים המון שעות, אבל זה נחמד גם לפעמים לעשות לט גו ולא לחשוב יותר מדי, אלא פשוט להיות שם וזהו".
אבל מה היה קורה אם לא היו רואים אותך קצת על המסך?
"זה כבר קרה. לפני גל העבודות הזה, לא עבדתי במשך שנתיים. הייתה תקופה מטורפת של 'אבידות ומציאות' ו'מועדון לילה' ו'שיקגו' ואז לא היה כלום במשך שנתיים חוץ מתאטרון. כלום. שקט".
כי לא הציעו או כי את לא רצית?
"אי אפשר להסביר את זה. כמו שעכשיו רעש מטורף, אז היה שקט".
לחרדתית כמוך, אני מניחה, זה היה לא קל.
"נורא ואיום. לא מצאתי את הידיים והרגליים".
מה עשית?
"ישבתי בבית. מילא אם הייתי מנצלת את הזמן הזה לעשות משהו בשביל עצמי ברמת עבודה. נגיד, לכתוב מופע. זה הרי משהו שאני נורא רוצה לעשות כבר שנים, מופע בסגנון בט מידלר. זה הכי אני. אבל לא הייתי מסוגלת. אפילו סתם דברים כייפיים כמו לקרוא, ללכת לים לא עשיתי. ישבתי בבית וראיתי טלוויזיה. לא היה לי את הכוח הנפשי להתמודד עם שום דבר. ישבתי וחיכיתי לגיא (המאירי-בן זוגה) שיחזור הביתה מהעבודה. זו הרגשה איומה. כי אני נמלה עובדת חרוצה. ופתאום אין את זה".
פחדת שזה לא יחזור?
"לא הייתי בטוחה בכלל".
גם אחרי כל מה שעשית?
"גם עכשיו אני לא בטוחה. אני בחיים לא אהיה בטוחה".
אבל השקט הזה הגיע אחרי שנתיים שבהן עשית המון פרויקטים. היה טבעי שתהיה קצת רוויה ממך.
"כן, אבל שנתיים זה זמן ארוך מאוד. וזה לא שיש לך התחייבות בסופן. הייתי פוקחת את העיניים בבוקר ושואלת את עצמי איך אני הולכת להעביר את היום. יוצאת מהמיטה, מרימה טלפון לסוכנת, לוחצת עליה, מגלה שעוד פעם אין כלום. המזל הכי גדול שלי זה שהיה לי את התאטרון ואת גיא, שנורא נורא תמך בי. הוא כל הזמן אמר לי: 'זה בסדר, זה יבוא בסוף, זה יגיע, זה יהיה'. אני השתגעתי מעצמי, אמרתי 'יואו, מה גיא בטח חושב עליי עכשיו, שאני יושבת בבית ולא עושה כלום', אבל הוא היה כל כך מעודד ואופטימי. ואז הגיע הטלפון מאיתן פוקס, וצרחתי עד השמים".
עד כדי כך?
"כן, גם כי תמיד רציתי לעבוד איתו, וגם כי הוא אמר לי: 'אני רוצה אותך' וההצעה שלו כאילו שברה את המחסום. אחריה התחילו להגיע שאר ההצעות".
אי אפשר לא לתהות אם להפסקה הכפויה הזו, בת השנתיים, לא היה קשר מסוים להשתתפות של דגן ב"מועדון לילה" בגרסתו הקודמת. דגן, אז רכש טרי ומבטיח, בדיוק סיימה שלוש עונות ב"השיר שלנו" והתעתדה להשתתף ב"שיקגו", כשהוזמנה על ידי ארז טל להצטרף לפאנל המצחיקנים - רק כדי לגלות, מהר מאוד, איך היא הופכת מהמותק של המדינה לנודניקית הצווחנית והוולגרית שלא סותמת את הפה.
היום, שלוש שנים אחרי, נדמה שהאפיזודה המקצועית הזו הסבה לה לא מעט נזק תדמיתי. זה מרגיז במיוחד, משתי סיבות: ראשית, כיוון שתוכנית כזו מוקלטת במשך ארבע-חמש שעות ואז נבנית מהקטעים הטובים ביותר, כך שלפעמים נדמה היה שבחדר העריכה יכלו לרסן את הקטעים של דגן הרבה יותר ולעשות עמה חסד, ושנית - מפני שבתוכנית השתתפו עוד חמישה גברים (עפר שכטר, שי גולדשטיין, שלום אסייג, אביעד קיסוס ורמי הויברגר) אבל אף אחד מהם לא סוחב אחריו היום איזושהי תדמית וולגרית.
דגן, אגב, לא שותפה לטענה שהיא הופקרה בצריח. "אני מתה על ארז, הסתדרתי איתו מעולה, ואני לא תמימה: אני יודעת שהמון פעמים הוא כיוון דווקא למקום שהוא רצה והבנתי את זה. אני יודעת איך העניינים עובדים. ככה זה, וזה בסדר גמור".
את לא חושבת שזה גרם לך נזק?
"בדיעבד לא. כי אני יודעת שלקובעי ההחלטות בתעשייה יש ראייה שהיא מעבר. ועובדה שהמשכתי לקבל עבודה. זה כן הביא אותי לתודעה, וזה חלק קטן מאוד ממה שאני יכולה לעשות, וזה היה ממש מזמן ואני עושה היום דברים שונים לגמרי. אם הייתי עושה רק את זה, זה היה מאוד בעייתי".
לי זה הרגיש לפעמים - ואני מתנצלת מראש על המילה החריפה - כמו אונס.
"זה לא היה אונס, זה היה בהסכמה מלאה. נכון שבדיעבד היה לי קשה עם זה, אבל כשזה קרה ממש נהניתי. היה לי כיף לבוא לאולפן ולצרוח ולצעוק ולקלל ולהיות הכי בהמה. זה היה שחרור. לא היה לי גבול שם. וגם תמכו בי, כי ידעו שזה טוב להם, וזה היה אינטרס שלי ושלהם".
מה לגבי הטענות על וולגריות?
"אני אגיד לך את האמת: וולגריות זה חלק ממני. זו פרוסה בעוגה. קטנה אמנם, אבל קיימת. יש בי חוסר גבולות ואיזשהו צד גברי. מאוד קל לי להתחבר לזה, להוציא את זה החוצה. ולא היה אף אחד שירסן את חוסר הגבולות הזה. ומזה למדתי. איפה לשים את הגבולות שלי. כי אין לי גבול. אין לי. אני נהיית פח זבל בשנייה. ועכשיו אני יותר מודעת. אז זה היה ממקום מאוד תמים, ההשתלחות הזו, כי לא הייתי מודעת לאיך זה מצטלם, איך זה נראה. זה לא היה שיקול בכלל. אמרו לי תשתחררי, השתחררתי בכיף. היום אני מודעת להשלכות של זה. לטוב ולרע".
החוויה המתקנת של דגן היא "הספסל האחורי", שם היא תופסת לראשונה את עמדת עינב גלילי ומנתבת את הבדיחות, במקום להתחרות על עמדת המצחיקנית בעצמה. אם תרצו, זו מעין סגירת מעגל שבמסגרתה היא חוזרת לזירת הפשע - הפעם מעמדת ארז טל - והיא עושה את זה, אגב, בכלל לא רע.
"להיות בצד השני זה מקום הרבה יותר בטוח, אבל אני מאוד מרסנת את עצמי, כי אני אוטומטית נמשכת למקום ההפוך. אני מרשה לעצמי מדי פעם להשמיע איזה בדיחה, אבל במינונים הרבה יותר נמוכים".
וזה נעים?
"מאוד. בעיקר כי זה בלי מאמץ. מועדון לילה נעשה עם המון מאמץ. ופה אני ממש עושה לט גו. אני נהנית מהנסיעה".
הכתבה המלאה במוסף "סופשבוע" של מעריב.
נא להמתין לטעינת התגובות
