לא חייבים לעשות דרמה מכל דבר: על המחזמר "עפרה"
המחזמר על עפרה חזה מרגש ומשכנע, למעט העובדה שבצלאל אלוני השתלט עליו והציג את חזה כצעירה מבולבלת התלויה ברבנים. יצחק טסלר הלך לראות את "עפרה" וגילה דמות עם סיפור חיים מרגש שקולה יהדהד כאן תמיד
את ההפקה הזו שיוצריה התעקשו לקרוא לה "דרמה מוסיקלית", העלה תיאטרון הצפון. לבודדים שאינם יודעים במי מדובר, זה המקום להזכיר כי לפני כ-15 שנים, קבלן מהקריות בשם גבי בן גלים, הפך אולם מוזנח בקרית חיים, להצלחה פיננסית מרשימה.
בזמן שתיאטרון חיפה, השוכן במרחק של כ-10 ק"מ בלבד, ניסה בשנים האחרונות להתאבד פיננסית בעזרת שלל טעויות ניהוליות ואמנותיות, בתיאטרון הצפון איתרו בפינצטה את ההצגות הכי טובות במדינה. הצוות הניהולי שלהם רקח דילים עם ועדי עובדים, שיווק באסרטיביות מנויים לתושבי האזור ויצר בוננזה כלכלית. אלא שהפעם החליטו בתיאטרון הצפון להרים הפקה משלהם - מחזמר הכולל 12 שחקנים, ארבעה נגנים וכמובן שלל מנהלים ועובדים שאמורים להגשים את החלום, אבל עולים לא מעט כסף.
זה המקום להבהיר כאן ועכשיו שזה פשוט מחזמר מהנה. נכון, אני יכול להוציא את נשמתכם בייסורים, בעזרת ניתוח שיטות המשחק של לי סטרסברג, מול סנפורד מייזנר, יתרון "הזיכרון הרגשי", על פני הבנה של מניעי הדמות. אבל יותר קל ופשוט להודות שזה פשוט היה כיף.
הסיבה פשוטה - מדובר בדמות מוכרת לכל ישראלי בן יותר מ-20, עם סיפור חיים מרגש ומדהים, יש לי בבית מבחר דיסקים של עופרה חזה, אהבתי את השירים שלה ולמרות שאין לי כל כוונה להתעמת עם כל הזמרות המוכשרות ששמן הפרטי ירדנה ושם משפחתן ארזי, מלכת הזמר העברי בשנות ה-50' וה-60' היתה שושנה דמארי והיחידה שיכולה היתה לרשת אותה ולזכות בתואר המלכה, היא עפרה חזה.
עלילת המחזמר מדלגת בין יום מותה של עפרה חזה ליום לידתה המוזיקלית - בגיל 12, ברגע שבו היא הגיעה לביתו של בצלאל אלוני וביקשה ממנו להצטרף לתיאטרון הקטן שהוא הפעיל בשכונת התקווה שבתל אביב.
יש שלל אנשים שראויים למחמאות - אלון אופיר הבמאי, שידע להקפיץ את העלילה בצורה מדויקת, בין עבר להווה. לתת מקום של כבוד למבחר השירים הכלולים בהצגה: בית חם, אתה קורא לי, שיר הפריחה, אם ננעלו, קול הנשמה, לאורך הים, עוד נחכה לאחד, מישהו הולך תמיד איתי (וזו רשימה חלקית, היתה גם מחרוזת שירים שלתוכה דחסו קטעים מחי, גבריאל ועוד להיטים).
השירים השתלבו היטב בעלילה כאשר הבמאי השתמש בטריק כאשר הציב על הבמה שתי "עפרה חזה". הבמאי מכנה את השתיים "עופרה הפרטית" ו"עפרה הציבורית". לירון סלע שיחקה את דמותה של עפרה "הפרטית", גדילתה וצמיחתה מילדה בת למשפחה פשוטה לאשה מצליחה ולזמרת ענקית.
חובה להודות שקולט לקחה על עצמה משימה קשה והיא עמדה בה בכבוד. ברוב המוחלט של השירים היא הצליחה לחקות את המנעד, האינטונציה והגבהים המוזיקליים של חזה. אולם למרות שחיקוי עלול להפוך בקלות למביך, היא שמרה על צורת השירה המיוחדת של חזה, אבל גם הוסיפה לה צלילות קולית וייחודית משלה.
זה גם המקום לפרגן ליובל כספין על עיצוב התלבושות הגאוני ולקאסט שכלל את גברי בנאי כבצלאל אלוני. ביחד איתו שיחק לראשונה גם בנו, אורי בנאי. מי שגנב את ההצגה בזכות היכולת הקומית שלו הוא נדב אבקסיס.
אבל לצד השבחים למחזמר הזה היו גם כמה חסרונות בולטים וזה לא כולל את העובדה שבאופן לא-מקצועי ומביש ההצגה החלה באיחור של חצי שעה. העלילה מציגה את עפרה חזה, כילדה חסרת מנוחה וחסרת ביטחון עצמי מהמעברה התל-אביבית. לגבי החוסר בביטחון ובשקט, אפשר להמר שהדבר נכון והוא כידוע אופייני לאמנים רבים.
אבל לשם מה היה צריך להציג את האמונה הדתית שלה כנלעגת, כולל קטע מצחיק (באמת) שבו אבקסיס, דתי לשעבר, מגלם בכישרון דמות של רב מקובל, שממליץ לה לחזה להתחתן עם דורון אשכנזי ולתת לו 1,000 שקל (ללא קבלה כמובן). חכם חנוכה היה מתהפך בקברו אילו ידע שקם ל יורש.
ההצגה אמנם מתבססת על ספרו של אלוני "מכתבים לעפרה", אבל מישהו היה צריך להסביר לו שלמרות הסכמתו לכלול בהצגה את השמועות לפיהם היה לו קשר קרוב עם חזה, זה לא מצדיק ניסיון שלו להשתלט על כל האירוע, הצגתו כקדוש מעונה, כולל משפט מופרך המזכיר את העובדה שאת ראש הממשלה יצחק רבין, רצח תימני-דתי ("מה הוא צוחק", שואל בנאי-אלוני על הבמה ואני הייתי שואל "מה הוא קופץ?").
ולמרות הכל, בסיכום הכולל מדובר במחזמר מהנה, טוב, ומומלץ שראוי לכיוונון אחרון, הכולל הפחתת נפח הדמות של אלוני-בנאי לטובת עוד הפיכת חלק משירי המחרוזת לשירים נפרדים.
המחזמר עפרה חזה, תיאטרון הצפון, כשעתיים וחצי (כולל הפסקה).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם