ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

באסה בקלאסה

תחושת התסכול שמעבירה ההצגה "המקום ממנו באתי" בתיאטרון חיפה מלווה בהומור

זהו מחזה על חיים שהוחמצו. המחזאי האמריקאי, דיוויד מאמט, לא המציא את זה. הוא בוודאי הרבה לקרוא במחזותיו של צ'כוב. אבל הוא הלביש על זה היבט יהודי מובהק. ההיבט הזה נושק לבעיית ההתבוללות, לעבר בשטייטל, ליחס אל השואה, לאהבות שכשלו, ליחסי יהודים וגויים ולהיבט היהודי כל כך של מה יכולנו להיות. יש כאן הרבה תסכול וגם מידה רבה של עצבות לנוכח תחושת ההחמצה, אבל גם הרבה הומור יהודי חם.
 
גם השפה עושה את זה, באמצעות הריתמוס המיוחד, שמקורו ביידיש, שצובעת את האנגלית שבפיהם של יהודים באמריקה. צמד הבמאים והמתרגמים, משה נאור ואסף צפור, עשו מלאכה מצוינת בשימוש ברית? מוס המיוחד הזה. גם ההפסקות, אותן פאוזות שמשולבות בדיאלוגים, הן חלק מהריתמוס הזה, והן מאפיין חשוב ומו? צלח של ההצגה.

מחזהו של מאמט מורכב משלושה מחזות קצרים, שהקשר ביניהם הוא בהתייחסותם לחייו של הגיבור הראשי, אותו מגלם מנשה נוי בתבונה ובחן, עם נוכחות שמעלה במינון נכון את מידת העצב והתסכול, לצד ביטוי השופע בהומור יהודי חם. בעצם, כל השחקנים מצוינים כאן - ובמיוחד דביר בנדק, שבולט בנוכחותו העסיסית, אורלי זילברשץ, שמביאה לבמה מידה מרשימה של רגש מאופק הנובע מחיים של סבל, וירדן בר-כוכבא , שמבטאת היטב את התסכול שבין אהבתה בעבר ולמצבה בהווה.

הלשון שמשתמש בה מאמט היא בעלת מעמד חשוב בדרמה הקטנה הזאת. היא לא רק אמצעי ביטוי בדיאלוגים המניעים את הסיפור. לפעמים היא נוכחת כמין דמות דרמטית משל עצמה. במבט ראשון נראה שלשונו של מאמט לא ממש ניתנת לתרגום, אבל המתרגמים, כאמור, עשו עבודה למופת. זה בא לידי ביטוי כבר בדיאלוג הראשון, המתנהל בין מנשה נוי ודביר בנדק-דיאלוג שנשמע בחלקו כפטפוט סתמי, והופך בפיהם לדיאלוג נפלא הטעון במידה רבה של תסכול עצוב לצד מידה גדושה של הומור צורב.

את הבמה עיצבה בטעם רב לילי בן-נחשון, תוך ניצול מושלם של האפשרויות שניתנות לה על ידי הבמה הקטנה. רק הערה קטנה לתוכנייה: למה להסתפק ברשימה סתמית של שמות השחקנים מבלי לציין את תפקידיהם? מגיע להם בהחלט יותר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...