סימפוניה מתוקה מרירה
הפן המורבידי ביצירתה של שילה פרבר אמנם לא נעלם לגמרי, אבל אלבומה השלישי "פרח קיר", בהפקתו של דניאל סלומון, סובל מדביקות קלישאתית שמעקרת את הייחודיות של הזמרת
ההפקה של אוריון באותו אלבום השכילה לשמר את הכאב והנוקשות שיצאו מהשירים בעזרת עיבודים מלוכלכים ומרובי דיסטורשן. לעומת זאת, באלבומה השני "מתוק שחור", בחרה פרבר בדניאל סלומון כמפיק, והתוצאה הייתה אלבום שקט הרבה יותר, שהוסיף פן של רוך לשירים.
תופעת ה"סלומוניזציה" ממשיכה גם באלבומה השלישי של פרבר "פרח קיר", שיוצא היום לחנויות, בהפקה משותפת של סלומון ואמרגניתה של פרבר - ליליאן שוץ.
אם ב"מתוק שחור", סלומון רק צבע חלק מהשירים בגוון יותר רומנטי, האלבום הנוכחי סובל ברובו מדביקות קלישאתית שמעקרת את הייחודיות של פרבר כיוצרת דעתנית ומורדת במוסכמות כפי שהעיד אלבומה הראשון.
שילה פרבר
צילום: דורון עדות
כמובן שעל פרבר עצמה מוטלת אשמה לא פחותה בעוון העצבות המתוקה שאופפת את האלבום, מכיוון שהיא האחראית הבלעדית על הטקסטים והלחנים, אך ניתן לשער שהפקה שונה, למשל של ברי סחרוף, יכלה הייתה להפוך גם את הטקסטים והלחנים של "פרח קיר" למעניינים ומאתגרים הרבה יותר.
עם זאת, קשה לומר שמדובר באלבום רע. פרבר כותבת טקסטים מאד חשופים ואישיים שחלקם, כמו "שיר פרידה" ו"מה יהיה איתי", מצליחים לעבור מבעד להפקה המתקתקה ולרגש מבלי לגרום להרעלת סוכר.
את האלבום מציל שיר הסיום שנקרא "לעורך התוכנית", וכתוב כמעין מכתב גדוש
מרמור שמופנה לעורך תוכנית שהתייחס בביטול ליצירותיה של המוענת. הפזמון הנקמני (אולי מחר עוד אתכופף/ ואשיר שיר מתיפייף/ על חמלה/ ואולי מחר תישרף/ אולי תדרס/ פתאום תגלה/ שאשתך בוגדת) מעיד על כך שהפן המורבידי באישיותה של פרבר, שוודאי לקח גם חלק בהחלטה לפתוח את אלבום הבכורה שלה במילים "יום אחד גם את תמותי", לא נעלם לגמרי.
כל שנותר הוא לקוות כי באלבום הבא ייבחר מפיק שיצליח להבליט את הייחוד היצירתי ובעיקר הטקסטואלי של הזמרת בנוף המקומי, ולהחזיר אותה לקו המחוספס והייחודי שאפיין את אלבום הבכורה.
שילה פרבר - "פרח קיר"
נא להמתין לטעינת התגובות
