להעתיק ולמות: ביקורת על הסרט "גיימר"
"גיימר" הוא קאט אנד פייסט לא מוצלח משאריות של סרטים טובים, כמו מועדון קרב ובלייד ראנר. עם עריכה מתוזזת, צילום מקפץ ואפקטים סמיכים, התוצאה מאכזבת
גיימר צילום: יח''צ כרמל ואריה
הבעיה היא שאף אחד עדיין לא זכה לכבוד הזה, משום שעל השורד לנצח 30 קרבות ברציפות, שמשודרים חי בפריים טיים ובטופ רייטינג. ג'רארד באטלר ("רוקנרולה", "פנטום האופרה") זכה כבר ב-27 קרבות טלוויזיה כשהסרט מתחיל, והשאלה היא אם יצליח לנצח גם בשלושת הנותרים, כאשר אויבו המפורש הוא איל תקשורת מניאק (מייקל סי. הול מ"עמוק באדמה" ו"דקסטר"), שמשתיל צ'יפים במוחות המשתתפים בריאליטי שואו השונים שהוא מפיק עבור צרכני הזבל הטלוויזיוני, שלעתים מרשים לעצמם להתערב במשחק שבו הם צופים.
החיים של באטלר, העומדים על בלימה כאילו הוא אסיר באושוויץ שלא ישרוד את הסלקציה הבאה, מסתבכים עוד יותר כאשר אל תוך הסצנה פוסע גיק בן 17 (לוגן לרמן), האחראי להפעלת התוכנה השולטת בלוחם הטלוויזיוני. מתברר שלנער הזה יש רצונות משלו, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה של המניאק מהתקשורת, השואף לשלוט בעולם כולו.
העובדה שהתסריט הוא חיבור של זנבות עלילה מוכרים אינה צרתו המרכזית של "גיימר", שמאופיין בעריכה מתוזזת, צילום מקפץ ופסקול גדוש מוזיקה ואפקטים סמיכים. הכל יחד מעצב על הבד עולם פאשיסטי, שכמו בא להחיות את הסרט "300",
שבו כיכב באטלר לפני כמה שנים.
אילו מרק נוולדין ובריאן טיילור, שכתבו וביימו את הסרט, היו מעט יותר רציניים, "גיימר" יכול היה להוות גרסת מראה הפוכה ל"בלייד ראנר". במקום רובוטים מלאכותיים שגודשים את הבד ביצירת המופת ההיא, כאן מתפקדים בני אדם שמוחם התמלא בחומרים מלאכותיים; במקום צייד אנדרואידים, ישנו צייד אנשים; במקום הבורא המטורף מ"בלייד ראנר", שמעצב את הרובוטים, כאן יש בורא מטורף שמפקד על האנשים הזומבים. שהרי הבורא הוא תמיד קוקו. ואגב כך: השוט המסיים את "גיימר" הוא העתקה מלאה של תמונת הסיום ב"בלייד ראנר".
"גיימר", ארה"ב 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
