אינדיאנים בנגב
נדב אזולאי מרגש, גבע אלון מסחרר, מריונטה סול מעולים ותעני אסתר מקפיצים. נמרוד בוסו עזב את תל אביב, נסע דרומה וחזר עם הרגעים הגדולים של פסטיבל אינדי נגב
לא ברור כמה מבין עשרת אלפים (הערכה שלי בהיעדר נתונים מדוייקים יותר) הצופים שהגיעו לפסטיבל מגדירים את עצמם כחובבי תרבות אלטרנטיבית, או תרבות שוליים. רובם פשוט אוהבי מוזיקה טובה שקלטו שהפסטיבל, שמתקיים כבר שנה שלישית, הוא הדרך הטובה ביותר להיחלץ מהשממה המוזיקלית שמציע המיינסטרים הישראלי. כל כך הרבה אנשים קלטו את זה, עד שביום רביעי הקודם כבר לא ניתן היה להשיג כרטיס לאירוע.
במהלך הפסטיבל עלו בזה אחר זה כ-50 אמנים והרכבים על שתי הבמות. מטבע הדברים, אין שום דרך להכיל במצב שכזה את כל החוויות. הכל מתערבב, על ההופעות הטובות מאפילות ההופעות המעולות, ובסופו של יום וחצי מוכה שמש ודיסטורשן, לוקחים הביתה שלושה-ארבעה רגעים זוהרים שעשו לנו את זה ובשבילם היה שווה הכל. אלו היו הרגעים שאני לקחתי.
מודה ומתוודה, עד ליום הפסטיבל טרם יצא לי לשמוע את האמן הנהדר הזה. אל ההופעה המשותפת שלו עם אורי בלטר הגעתי עם ציפיות לא מי יודע מה גבוהות, עד שאחרי רבע שעה מתחילת המופע מצאתי את עצמי מנסה לסדר את הנשימה אחרי שאזולאי העיף אותי על הקרשים.
אחד השירים החזקים והמרגשים בהופעה
בפסטיבל שהורכב ברובו מאלמונים או אלמונים למחצה, היה גבע אלון אחד הסטארים המרכזיים וגם שובץ בהתאם, על הבמה המרכזית בפריים טיים של ערב היום הראשון. לאחר שחזיתי בו כבר כמה פעמים בהופעת יחיד, רק הוא וגיטרה אקוסטית, ועוד איזה תוף-רגל לכל היותר, היתה הרבה ציפייה לקראת הופעה חשמלית שלו.
אני מוכרח להגיד שאחרי שצפיתי בביצועים שלו על גיטרה חשמלית אין שום מצב שאני חוזר לשמוע אותו שוב על אקוסטית, לפחות לא בשנים הקרובות. זה לא שההופעה היתה מושלמת. שני השירים מתוך האלבום שעומד לצאת בקרוב (ביניהם "The Wind Whispers" הנטחן ברגעים אלו ממש בגלגלצ) זכו לתגובות צוננות מהקהל ובצדק.
אבל כל הנסיעה לנגב היתה שווה ולו רק בשביל הביצוע המטורף שעשה אלון ל-"Relaxation" - רבע שעה בה דפק הזמר אחוז האקסטזה סולואים אינסופיים, נעמד על התופים, קפץ על הבמה, צרח את הפזמון שוב ושוב עד לסיום ששלח את הקהל מסוחרר להופעה הבאה.
לא ברור אם יש דבר כזה סצנה באר שבעית, אבל אם יש דבר כזה היא באה לידי ביטוי באופן מרשים ביותר במהלך האינדי נגב, ומריונטה סול (יחד עם נדב אזולאי, דוד פרץ ועוד) היא עוד דוגמא ללהקה שעושה מוזיקה מעולה, והחדשות הטובות הן שנראה שזה רק יילך וישתפר.
הרוק האפל שהלהקה הזו מייצרת מזכיר מאד את מה שעשו כאן בסוף שנות ה-80 - אחת התקופות המוצלחות והפוריות בתולדות הרוק הישראלי. את ההופעה חתמו בביצוע מטלטל ל"עיר הפועלים", שלקוח מתוך אלבומם הראשון, שנקרא באותו השם.
הלהקה של דן בהריר פתחה את ההופעה בהתנצלות על כך שהם מתכוונים לשיר בעברית. למרות המשבצת הלא פשוטה של שבת בבוקר, ולמרות שלא ברור כמה פעמים בעבר יצא לחבורה הצעירה הזו להופיע מול קהל בסדר גודל כזה, מילאה תעני אסתר היטב את תפקיד השעון המעורר של היום השני עם מוזיקה מרעננת ושמחה.
ההופעה הטובה הפכה לטובה מאד ואפילו למעולה, כאשר צמד ההיפ-הופ כהן@מושון הוזמן לבמה. הביצוע המשותף ל-"L.A." של הג'ינג'יות היה אחד מהרגעים הבולטים של היום השני, שבאופן כללי היה חלש יותר.
בני בשן, הליצן העצוב, ריגש עם "בדרכים" של ג'וני קאש, ושיעשע עם "אני בני בשן", שיר ההלל הגאוני ביותר שנכתב זה זמן רב.
אחד הרגעים המטורפים בפסטיבל, אם לא המטורף שבהם, נרשם בליל שישי (המדור לצערו לא נכח ומסתמך על עדות אמינה ביותר), בסיום ההופעה המשותפת למידנייט פיקוקס ולערן צור, כשאיתן רדושינסקי הבלתי נלאה קפץ מהבמה אל תוך הקהל ביחד עם גיטרת הבס חסרת המזל שלו, וריסק אותה באקט רוקנרולי מרהיב ובסיוע הקהל.
באחד מהרגעים הפחות יפים של הפסטיבל הזמין גלעד כהנא את המפיק שביקש ממנו לקצר להתחבר, ולהלן הציטוט: "אני לא יכול לקצר את ההופעה, אם יש פה איזה מפיק שרוצה להתחבר לי לזין הוא מוזמן". כהנא אכן לא קיצר, ועם רמת השירה המחרידה שלו בפסטיבל (לא מזכיר בכלום את ההופעה ב"חוצמזה") חבל שכך.
ולסיום הערה: לא התעכבתי כאן על הצד האידיאולוגי המאד משמעותי של הפסטיבל. אבל ברור שאירועים בסדר גודל כזה כמעט אף פעם אינם מתקיימים ללא דגלים של קוקה קולה או סלקום המתנוססים בכל פינה. המארגנים ביקשו מאד שנזכיר שזה קרה לא מעט בזכות קרן מיראז' אשר איפשרה את האירוע ללא החסויות. אז הנה הזכרנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם