לילה של פרידה, בכיף
רחלי רוטנר התמכרה ל"לילה בכיף" בטעות ובאיטיות, אבל הביקור שלה מאחורי הקלעים של תוכנית סיום העונה הוכיח לה שלא מדובר בגחמה זמנית, אלא בקאלט שהולך וצובר תאוצה. תשאלו את ייטינגר
מסביב נחפז מדי פעם איזה נער הפקה חרוץ שהביא פרופ וצועק "אודו, יש הכול" בנעימה שחר-חסונאית. חלפו בקושי ארבע דקות מאז שאני כאן וספגתי כל כך הרבה ציטוטי-ציטוטים והתכתבויות פנימיות מרחבי העונה עד שכשטל פרידמן חולף לפתע מולי ומבזיק איזו בדיחה רגילה מהעולם שבחוץ, נדמה לי שהוא דובר שבדית. ועוד בדיבוב של אלי גורנשטיין.
אך עוד ארוכה הדרך. רק הגעתי לתכנית הסיום ואפילו כניסת קהל עוד לא הייתה, רק אנשי צוות ובני משפחה ושחר חסון אחד שגונב בכל פעם את המיקרופון כדי לשיר ברגש. אני מחבבת את "לילה בכיף", ובחיבות כמו בחיבות, נפרדים כמו שצריך. אז באתי לכאן לנפנף לאבי אטינגר מהיציע בתכנית הסיום המפוארת. בכל זאת, מסיבת סיום, בטח יהיה אלכוהול.
ואכן יש. רק התמקמנו, צביה ואני, במושבינו המיוחסים בתחילת הערב, וכבר נקלע לרדיוס שלי יובל נתן, קיסר "רייטינג" לשעבר ומולך "ביפ" בהווה, כדי להביא לי (מיוזמתו הנדיבה בלבד! האם אני כה שקופה?) גביע וודקה רדבול, למזל. "מה אתה עושה פה?" אני תוהה, "אתה תמיד מפקח על ההפקות של 'ביפ' מקרוב?". "זו תכנית חגיגית", הוא מסביר, "ואני מאוד אוהב אותה. אז באתי לראות".
יד הגורל הפליקה בנו, כנראה, כי בדיוק תכננתי לדבר מתישהו עם יובל ולבקש שיגביר את הווליום בשידור של "חלומות בהקיציס" כי לא שומעים כלום. יובל מהמהם משהו בלתי מחייב שפירושו "נגיד שהקשבתי", ופורש לטריבונה העליונה כדי לצפות מגבוה בנתיניו המעלים את התכנית האחרונה לעונה, כמו קיסר קולוסיאומים הדור. אני קופצת אל מאחורי הקלעים כדי לאחל בהצלחה למשתתפים, שבמשך כחצי שנה היו לי כאחים ומתנגשת בדרך במיקי גבע.
"הי! מאיפה יש לך שתייה?" לוטש מיקי בתימהון.
"יובל נתן הביא לי, מה, אין יותר אלכוהול?"
"לא, לא נשאר כלום", הוא נעצב.
בחדר ההלבשה דודו ארז, שחר חסון ואבי אטינגר לובשים טירוף לכבוד הצילומים. הדמויות שלהם תואמות במקצת את הפרסונה האמיתית שלהם ("אנחנו לא מחקים דמויות", מבטיח דודו, "ככה אנחנו באמת, פשוט חידדנו את זה") אך למרות זאת, דודו של חדר ההלבשה דווקא מדבר כאחד האדם (או שמא האדוווהם), שחר מצליח לעמוד במקום אחד במקום להסתחרר על התקרה כמו שד טזמאני דלוק ואטינגר אינו אוטיסט כלל, הוא סתם שקט. בכיף שיהיה.
"כבר יש אווירה של סוף", אומר דודו, "אנחנו תמיד מתרגשים לפני צילומים, אבל הפעם יש יותר עצב מהתרגשות, פחות לחץ של 'האם זה יעבוד או לא' אלא יותר 'וואלה, זאת הפעם האחרונה'".
איך אתה מסכם את העונה?
"מאוד מאוד נהניתי לעשות אותה. זה פשוט לבוא בבוקר ולעבוד עם החברים הכי טובים שלי, נדב פרישמן העורך ויוני סמאש הכותב הראשי, ושחר חסון ואבי אטינגר, אלה האנשים הכי מצחיקים שאני מכיר ואנחנו מאוד אוהבים אחד את השני".
שחר, גם אתה אוהב?
"מה, דודו ואטינגר הם אנשים שאנצור בלבי לנצח. נראה לי שביום שאחרי אני פשוט אתאבד או שאעבור לגור איתם, כי בלעדיהם אין לי חיים".
מתרגש לקראת התכנית האחרונה?
"מאוד. אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות בה, אנחנו לא נוהגים לחזור על דברים. כל תכנית זה חדש. כמו שעכשיו אני לא חוזר על הבדיחה שאנחנו לא נוהגים לחזור על דברים. גם היה לי לעונג לעבוד איתך ככתבת והראיון הזה הוא אחד מפסגות הקריירה שלי. את אישה מדליקה, את סקסית".
בינתיים אטינגר מפליג לו לאיטו מתוך החדר השני, מהורהר וכמוס כגוזל פריך. "אחרי חצי שנה זה כבר נראה כאילו זה לא ייגמר", הוא נאנח, "רק כשאני אקום מחר אני אדע שזה נגמר. זה היה כל כך אינטנסיבי. אבל הייתה לי זכות גדולה לעבוד עם אנשים שאני מעריך ושמצחיקים אותי, שזה נדיר".
אוווו. דודו גם אמר שכולכם פה נורא אוהבים אחד את השני.
"אז אמר".
רגע לפני כניסת קהל. השעה קצת לפני אישון. הבכיפיות תועות אנה ואנה בחלוקי צמר צנועים, טל פרידמן מקרצף את הגרוב שלו לקראת הופעת הרוק הגזעית שלו עם להקת "הקריות" ודודו ארז משוטט באולפן בנחת. "ימי צילום בשבילי הם כמו יום מנוחה", הוא מסביר, "כי אז אני רק המנחה. בשאר ימות השבוע אני תסריטאי לכל דבר".
למרות שהקהל עדיין נמק מחוץ לאולפן בהמתנה לפתיחת הדלתות החגיגית, המושבים כבר כמעט מלאים מראש באחיינים של אנשי ההפקה שהובאו לכאן נפוטיסטית. "מה זה, לא יהיה לנו מקום לקהל שהגיע", מחווירה אחת מהאחראיות, "איפה נשים אותם?". מגיע להם, הם לא היו צריכים להיות בני 16 ומאשדוד.
כשהדלתות נפתחות, אם כן, נדחק פנימה נחשול נוער עצום עם ג'ל לשיער ונשפך על המושבים. איכשהו מניחים את כולם על כיסאות, במעברים, על הפנס, על פינת הקפה. הם סופגים את גורלם באהבה, תמורת הזכות לצרוח "ייטינגר" אחת לתשע-עשרה שניות (צביה תזמנה, תודה צביה).
והם מנצלים את זכות הצעקה עד תומה. "ייטינגר" היא הקריאה הפופולארית כאן, ומשמשת מעין "הידד", "כיפאק היי" ו-"שחר חסון, בבקשה תשים לב אליי, אני טמבל" בעת ובעונה אחת.
כשאבי אטינגר, מקור הכינוי בכבודו ובעצמו, נכנס לאולפן אפוף כתפיות ותוגה השאגות כמובן מתרבות והוא ממהר לחמוק אל מאחורי העמוד כדי להתחבא שם עד שיגיע תורו להגיח לתכנית – עניין של לא יותר מיומיים שלושה. שחר חסון דווקא מסתחבק ממושכות עם הקהל כשהוא נכנס, זורח מאדרנלין, ואפילו דודו ארז ניגש באופן אישי לכמה אנשים נבחרים לברר מה הדיבאוור.
מימיי לא נכחתי בכזו סחבקייה בצילומי תכנית, כאילו הקהל כולו הוא קבוצה קטנה של חברים קרובים שבסך הכול קפצו לפה לראות את החברים שלהם עושים שטויות. הבדיחות הקבועות עוזרות להם להשתלב במהירות בשפה המקומית ולדבר אותה. אני מכירה אישית אנשים, לא חשוב שמות, שמצטטים מרצונם החופשי את "לילה בכיף" בהזדמנויות שונות, אז אפשר לומר שהצליחו ליצור כאן קאלט.
"זו תכנית כזו שצריך להתרגל אליה", מאבחן דודו, "כמו הרבה דברים בהומור, בהתחלה אתה קצת נבהל וחושב מה הקטע, ואחרי כמה פעמים אתה נכנס לעניין. בזמן האחרון באמת יותר ויותר אנשים רואים אותנו, ואני רואה את זה מתגובות שאתה מקבל".
גם אני רואה את זה. מלפניי, מאחוריי ומצדדיי אנשים צועקים ומנפנפים לשלישייה כמו אימהות גאות בעזרת נשים בשעת קריאת התורה של חתן הבר מצווה. מסביב מתרחשות כמה תקלות טכניות סימפטיות בהכנה לקראת התכנית, שדודו מקריין בהטעמה: "ובינתיים, בחדר הקונטרול, הבמאי מגלה שהוא אינו יודע לביים".
לידור, איש כלשהו עם קליפבורד (זהו תפקידו בהפקה) צועק במכשיר הקשר על הבמאי אלון אלוש שהוא הומו, מוטיב מרכזי במלאכת ההפקה כאן וקוד מילולי נפוץ ("אלוש הומו" מחליף כאן ככל הנראה את הביטויים "ערב טוב", "כן, בהחלט" ו-"אני מחזיק קליפבורד"). והנה מתחילים.
"טוב, חברים", מכריז לידור והקהל נאלם דום, "אנחנו נשתף אתכם בכמה מהקטעים שיצולמו הערב, וכשאני אסמן לכם לצחוק או למחוא כפיים אז תצחקו או תמחאו כפיים. בואו נעשה על זה חזרה, אני אגיד עכשיו משהו לגמרי אקראי, שממש הרגע עלה לי לראש, למשל – 'אלוש הוא גיי', ואתם תמחאו כפיים". נו באמת, אם אלוש הוא גיי, איך לא נמחא כפיים?
תכנית הסיום היא בסימן "דברים שעשינו כבר אלף פעם והיום ניסינו לתת להם עוד טוויסט", ובשתי מילים: המון וי.טי.ארים. אבל אנחנו כבר חשים בבית עם כל בדיחה ובדיחה. חוץ מאשר בקטע אחד עם מסך ירוק שהשתבש ושודר לנו ללא סאונד. "מהר, תכבו את זה!", קורא דודו נבעת, "שהם לא יראו את הפאנץ'!" אבל כבר מאוחר מדי, הוי.טי.אר בוזבז עלינו. "הלך הפאנץ'", אומר דודו בעצב. השם נתן והשם לקח.
בדיחות קיר-ירוק הן נפוצות פה, בתכנית שחרתה על דגלה להתבדח על ענייני מאחורי הקלעים יותר מעל כל דבר אחר. מספיק שלבדיחות כאן קוראים "פאנץ'" ו-"גאג", כאילו הצופים בבית הם באמצע ישיבת תסריט. המטרה, מתעקש דודו: אמת.
"אנחנו לא מסתירים את הברזלים של התכנית", הוא מבהיר, "וזה חלק מהעניין. אנשים בבית לא טיפשים, הם יודעים מה זה כרומקי ומה זה קיר ירוק. ואנחנו משחקים עם זה. מאחורי הקלעים שלנו הם בדיוק כמו התכנית".
אצלי בבית, ערוץ "ביפ" הוא שומר מסך. אני מתעוררת לצליל תרועת נחירותיו ונרדמת אל מול לופ ש"חיו. פירוש הדבר, בחישוב זהיר, שראיתי עד היום כטריליון וארבע תכניות של "לילה בכיף" שמשודרות שוב ושוב ללא רחם, מי בצפייה מכוונת ומי בזווית העין. ואכן, נדבקתי בחיידק.
בהתחלה, עליי להודות, לא נקשרתי במיוחד להלצות, אבל עם הזמן הרפטטיביות שמאפיינת את הבכיפיים עשתה את שלה, והבדיחות שהתכתבו עם הבדיחות שהתכתבו עם הבדיחות כבר היו מצחיקות הרבה יותר מהבדיחות הסולידיות של ההתחלה. בספיישל הזה, אני כבר מרגישה בבית.
טל פרידמן מאושר בחלקו הערב, כרגיל, ועף על אדרנלין כמעט כמו שחר חסון שרוטט ללא הרף בכורסתו ורק מחפש הזדמנויות להניף את הרגל מאחורי האוזן ושאר מינֵי אקרובטיה. מאחורַיי שורה של צופים לופתים לי את השלווה כל פעם בשאגת "ייטינגר" ספונטנית.
הם חשים בנוח מדי, לטעמי, ומתחשק לי להסתובב אליהם ולצרום בקול של אפודה: "סליחה, חברים שלכם מנסים לעשות פה תכנית". אבל על הבמה העניינים כבר גולשים למופת וללא תקלות, סקס סמים ומיקי גבע (בהבלחת אוסקר מרהיבה) מלבד תקרית דיפלומטית אחת שבה טל פרידמן הורס לאטינגר את הפאנץ'. קשה.
ובכל זאת, השעה אחת וחצי בלילה כבר, הצילומים עומדים להסתיים, ויושבי השורה שמאחוריי מוחים דמעה סוררת. רגע לפני חתימת הערב מתרחשת הצעת נישואים אותנטית כלשהי לנגד המצלמות (ספוילר: מושא ההצעה לובשת ביקיני וכל יושבי השורה שמאחוריי ריירו עליה כל הערב היישר לתוך השיער שלי) וכולם עולים לשיר את שיר הסיום המרגש, מי בבגדיו ומי לא.
כשהקהל המריע מתפזר אני מקפידה להצטרף להרמת הכוסית שמאחורי הקלעים ולמזיגת השמפניה לכבוד הארוסים הטריים. "זה כל כך מרגש", נרעד נדב פרישמן, העורך, "הצעת נישואים, בתכנית שלנו! מי היה מאמין! הביאו לנו בחורה בביקיני, החזרנו אותה נשואה". אכן מקום קסום.
נא להמתין לטעינת התגובות
