הקרקס המעופף של הוד מלכותה

מונטי פייטון, חבורת הקומיקאים החשובה ביותר בתולדות הטלוויזיה, חוגגת 40. יונתן גת, שהרומן שלו עם הפייטונים התחיל בגיל 13, עושה כבוד לכנופיה המזדקנת ומזיל דמעה על איחוד שכבר לא יהיה

יונתן גת | 11/10/2009 15:55 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הייתי בן 13 או 14. חגגתי יום הולדת. אחותי הבכורה, שמבינה משהו בהומור, החליטה שאני בשל ובוגר מספיק כדי להתמודד עם הטראומה הקומית שתהפוך למשפיעה בחיי: צפייה בסרט הקולנוע "ועכשיו למשהו שונה לגמרי". כדי לבשר על גודל הזוועה, נתלה בכניסה לאולם פוסטר, ועליו צילום ענק של פסנתרן שמן יושב ליד אורגן כנסייה כשלגופו פפיון בלבד. מיד הבנתי שזה אכן הולך להיות משהו שונה לגמרי.
 
חבורת מונטי פייטון. 1969.
חבורת מונטי פייטון. 1969. ארכיון

הצפייה ב"מונטי פייטון" הפכה מאז לתחביב האסור. כמו קלטות פורנו שתיכוניסטים הגניבו מהווידאומטים שבפינות הרחוב. ובעצם, זה באמת היה פורנו: פרוורטי, בוטה, גס, חשוף, חצוף, פוגעני, חולני, חסר מעצורים, ובעיקר גורם לך לומר "אני לא מאמין שהרשו להם לעשות את זה בפומבי".

הם היו שישיית טרלללה עם קבלות שבאו מהמוסדות האקדמיים הנחשבים של אנגליה: קיימברידג' ואוקספורד. ולא, לא היה ביניהם משהו שקראו לו מונטי או מישהו שענה לשם פייטון. היו אלה גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס ומייקל פאלין, שבשנות העשרים לחייהם הצליחו לייצר את אחת מהסדרות הקומיות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הקומדיה הטלוויזיונית.

 "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" (4 עונות, 45 פרקים) כללה תכנים שעד היום לא מומלץ לראות עם ההורים: כמרים חרמנים, אנימציה אלימה, שופטים בדראג, אנשים מתפוצצים, התעללות בילדים - בקיצור, כל מה שלא תרצו שהצאצאים שלכם יגדלו עליו. לא היום, ובטח שלא לפני 40 שנה.

מתוך הסרט
''משהו שונה לגמרי'' מתוך הסרט

"ערב טוב לכם צופים יקרים", מכריז הקריין המשועשע על המסך. "אתם שוב איתנו בשעשועון 'סחיטה'. והפעם נפנה אל מר ס' נורטון מרחוב לקשייר. שלום לך אדוני" מחייך המנחה בזימה, "אתה מוזמן לשלוח אל מערכת התוכנית 5,000 פאונד ובתמורה לא נגלה בשידור מיהי המאהבת שלך בבולטון. ככה אשתך המקסימה וילדיך החמודים לא ידעו איפה נפגשתם, מיהם שני הצעירים הנוספים שמעורבים בפעילות ובאיזו חנות קניתם את הציוד...".

וידאו: מערכוני התוכנית הנבחרים

כך לנגד עיניה המשתאות של המשפחה הבריטית הממוצעת, הוצגו המערכונים בזה אחר זה וביניהם התוכי המת, המשרד להליכה מטופשת, מועדון הוויכוחים וגם חוטב עצים אחד ששר על נעילת עקבים בסוף יום העבודה. מדי שבוע, הצליחו הפייטונים להבריח לתוך המסך את כל הביזאר שהתוכניות האחרות טאטאו מתחת לשטיח האנגליקני.

"אז מהם התחביבים שלך?" שואל
מנחה אחר את אחד המועמדים בתחרות תמצות ספריו של מרסל פרוסט. "ובכן," עונה המתמודד "חניקת חיות, גולף ואוננות". הקריין ברקע מביע אכזבה. "הוא קצת נפל עם התחביבים" קובע, "גולף כבר לא פופולארי בימים אלה".

אבל הפייטונים הם הרבה מעבר לפרובוקציה נטו. ההתעללות שלהם היתה קודם כל במדיום שבו פעלו. למשל, אחת ההברקות המזוהות ביותר עם הסדרה היתה חסרונו של הפאנץ' ליין. בעוד שהקומדיות הבריטיות הקלאסיות היו נגמרות עם שורת מחץ סוגרת עלילה, הפייטונים החליטו להשאיר את הקהל עם הלשון בחוץ. הם הבינו שלפעמים הסיום לא תמיד יכול להיות טוב כמו יתר המערכון, אז הם פשוט ויתרו עליו. ואם משהו לא היה מסתדר, הם היו מוציאים את הדמות הראשית להורג עם משקולת צנועה של 16 טון. בהתחלה הקהל היה מבולבל, אבל אחר כך זה עבר לו. הז'אנר הפך לקאלט.

מתוך התוכנית
חוטב העצים הסוטה מתוך התוכנית

בסיום הסדרה עברה הכנופיה למסך הגדול, שם הפיקה ארבעה סרטי קולנוע ולאחר מכן, התנדפה לכל עבר. אחד, גרהאם צ'אפמן, לעולם שכולו טוב, והאחרים לשלל עיסוקים משיקים: ג'ון קליז נחקק בזיכרון כנוירוטי מ"המלון של פולטי"; מייקל פאלין מיתג את עצמו כטיילן בסדרות טלוויזיה מסביב לעולם; אריק איידל הספיק לככב ב"נזירות ממין זכר"; טרי ג'ונס הפך למגיש תוכניות היסטוריה, וטרי גיליאם, שהיה אמון בעיקר על האנימציה, היה לאחד מבימאי הקולנוע הגדולים של דורנו, עם "ברזיל", "12 הקופים" ו"פחד ותיעוב בלאס וגאס".

חבורת מונטי פייטון כבר לא נחשבת לפרינג' מוקצה, אלא למפלצת קומית עם מיליוני מעריצים מסביב לעולם. מערכונים גנוזים וסרטונים נדירים של החבורה נחשבים היום ליקרים מפז, ואספנים רבים מתרוצצים ברחבי הרשת אחרי כל קטע וידאו נעלם. אך מעבר לכל, מקננת בכולם (וגם בי) המשאלה הקטנה שיום אחד הם עוד יחזרו ובגדול.

צילום ארכיון
חבורת מונטי פייטון בפעם האחרונה יחד - 1989 צילום ארכיון

כשנפגשתי עם טרי גיליאם לראיון בביקורו האחרון בישראל, מישהו היה צריך להחזיק לי את היד. אבל גיליאם לא השאיר לי שום מקום לתקווה כשהודיע שאיחוד בין חמשת חברי מונטי פייטון הנותרים כבר לא יקרה. "איך לא?" נדהמתי. "זה מאוד עצוב אם לא תתאחדו", מיררתי. "נו", הרצין לו האנימטור המזדקן באנחה יהודית, "גם האחים מרקס כבר מתים, אתה יודע".

לא רבים יודעים, אבל הפייטונים דווקא כן תכננו סרט חמישי. ב-1998 התכנסו הנותרים במטרה להפיק סרט המשך ל"הגביע הקדוש", אבל לדאבון הלב, זה לא קרה. וגם בימים אלה, למרות תחנוני מעריצים ופיתויים כספיים אסטרונומיים, הפייטונים עומדים על שלהם: קאמבק לא בא בחשבון. או כמו שאריק איידל אמר: "נתאחד מיד כשגרהאם צ'אפמן יחזור מהקבר. אנחנו משוחחים עם הסוכן שלו על תנאים".

גם היום, 40 שנה אחרי (נצח במושגי קומדיה), התופעה הפייטונית מעוררת תמיהה: למרות שבמערכונים שלהם תמצאו אנשים שמקיאים על שולחנות באמצע מסעדה - הם עדיין נתפסים כסוגה עילית. שפיכת מעיים במערכון תרומת האיברים ופיסוק רגליה של יולדת מול 50 איש - והם מועמדים תמידיים לאבירות. כנראה שלגאונות יש חלק בהסבר.

מונטי פייטון היו ונותרו החצר האחורית של הוד מלכותה. אם תציצו לשם, תוכלו לראות אותה רצה בין הממטרות ועושה פיפי בשיחים. זאת כמובן, אם אתם מוכנים לראות משהו שונה, אבל באמת שונה. לגמרי.


מתוך התוכנית
מערכון התוכי המת - מונטי פייטון מתוך התוכנית
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יונתן גת

צילום: יחצ

יונתן גת, עיתונאי ומבקר תרבות

לכל הטורים של יונתן גת

עוד ב''יונתן גת''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים