לא עובד: "מה שעובד" של וודי אלן ממוחזר
החדש של וודי אלן, "מה שעובד", הוא מחזור עייף של תסריט ישן שלו, הטוחן מחדש את כל השטיקים הישנים. התוצאה מגושמת ונטולת חן
אמנם "מה שעובד" הוא שמו של הסרט, אך בעיקר אפשר להיווכח בו במה שלא עובד-אותו מגע של קסם (נניח) שהיה פעם, בסבנטיז ההן, לוודי אלן, טאץ' שאבד לו כבר מזמן. אז, ב-1977, כשוודי אלן חיבר את התסריט ל"מה שעובד", הוא עדיין לא עשה את "מנהטן", מה גם שרומן פולנסקי טרם הואשם באינוס ילדה.
הקשר בין "מה שעובד" ל"מנהטן" ולפרשת פולנסקי מובן מאליו. ב"מנהטן" מתאר וודי אלן מערכת יחסים המכניסה למיטה אחת גבר בן 42 וגימנזיסטית בת 17. ודומה כי לא צריך להוסיף מילה לסיפור על אודות הג'קוזי שבו השתכשכו בצוותא פולנסקי בן ה-43 והילדה בת ה-13. הסיטואציה העלילתית המובילה את "מה שעובד" מתמקדת בפרופסור לפיזיקה שעומד לחצות את גיל 60, ונערה שזה עתה כיבתה 18 נרות בעוגת יום ההולדת שלה.
הפיזיקאי, בגילומו של לארי דיוויד, סוחב רגל מאז ניסיון ההתאבדות שלו, שבא בעקבות נישואיו הכושלים לאישה דעתנית מדי. מאותו רגע הוא חי לבדו בלואר איסט סייד, ולילה אחד נופלת עליו נערה במצוקה - אוון רייצ'ל ווד, שזה עתה נמלטה מבית הוריה אשר על גדות המיסיסיפי. היא מתחננת לקבלת חסות אבהית, הוא מוכן להעניק לה השכלה ועקרונות של טעם טוב, והדיל זכר/נקבה יוצא לדרך.
פיגמליון מול לוליטה. איזו אנרגיה של הליבידו היא המובילה את מערכות היחסים המוכרות שמתארות גבר קשיש המצוי בכפיפה אחת עם אישה הצעירה ממנו בעשרות שנים? האם זהו הפסל פיגמליון, איש המיתולוגיה היוונית, שהתאהב בפסל השיש של גלתיאה שאותו עיצב, ומתחנן בפני האלה אפרודיטה להפיח בו רוח חיים, או שמא זהו הזנאי הומברט הומברט, פרי דמיונו של ולדימיר נבוקוב, שילדה חתלתולה צחת עור מסובבת אותו סביב הזרת שלה. וודי אלן, שבשנת 1992, והוא כבר בן 57, נטל לו כבת זוג את בתו החורגת סון-יי, אז בת 18, ודאי יכול לשמש כעד מומחה בעת בירור אקדמי של הסוגיה הנכבדה הזאת.
כך או כך, סרטיו של וודי אלן מרבים לשלב בין שתי הגישות. "מנהטן", " בעלים ונשים" ובאחרונה גם "ויקי, כריסטינה, ברצלונה", הלכו על האופציה של לוליטה השרלילה. "קומדיה סקסית בליל קיץ", "חנה ואחיותיה", " שושנת קהיר הסגולה" ו"לפרק את הארי", העדיפו לטפח את דמות הגבר הלמדן שמשתוקק לעצב בדמותו את האישה שלצדו. "מה שעובד", הסרט-החדש-עם-התסריט-הישן, הולך על מצב של תיקו;
הבעיה העיקרית המאפילה על הקריירה הארוכה של וודי אלן היא היעדר העומק בסרטיו. וודי אלן, מחברן של אמרות שפר מצוחצחות ומשקיף מיומן על מגמות וטרנדים אופנתיים, מעולם לא הצליח לכונן מצב דרמטי אמיתי, כזה שלא מוצא את מפלטו בבדיחה זו או אחרת.
אפילו סרטיו היותר "מעמיקים", כמו "חנה ואחיותיה", " פשעים ועבירות קלות" או "בעלים ונשים", מסתכמים באיזה ויץ או פאנץ' ליין. גם שתי יצירות המופת שלהן הוא אחראי ("זליג" ו"שושנת קהיר הסגולה"), זכו למעמד-על בזכות החידושים הצורניים הטבועים בהן, ולא בשל העומק הפסיכולוגי-דרמטי שנשלל מהן.
קל וחומר כשמדובר בחלטורה כמו "מה שעובד". שליפה מהמותן של חומר מיושן; שימוש בנרטיב משומש; טחינה חוזרת של עקרונות הגשה. שלא לדבר על גישה שמרנית בכל הנוגע לצריכת תרבות עכשווית. לארי דיוויד מקדם את עלילת הסרט באמצעות פנייה אל הצופים, טריק שנוסה בראשונה ב"שחק אותה סם", שוכלל ב"מלחמה ואהבה", וכמובן ב"אנני הול".
מודעים למצבם כיצורים ארעיים, שקיימים בזכות שרירות לבו של תסריטאי, מרבים גיבורי "מה שעובד" להתבונן אל מעבר לבד, אל "תגובות" הקהל הצופה בהם. זהו שטיק שהוביל עוד לפני 25 שנים את החידושים ב"שושנת קהיר".
אופן גלגול העלילה ב"מה שעובד" באמצעות פטפוטי בית קפה, מוכר עד כדי פיהוק מדברים דומים שראשיתם ב"ברודווי דני רוז" וגלגולם מגיע עד "מלינדה, מלינדה". בקיצור , המכלול של טכניקת הסיפור וביסוס התסריט, מקור עוצמתו המסורתי של וודי אלן, כבר נוסה לעייפה בשלושת העשורים האחרונים.
גרוע מזה. גיבורו הזקן של וודי אלן חולם לעצב את הנשים הצעירות על פי טעמו האמנותי הכאילו המשובח. ומה היא אותה איכות נחשקת? האזנה לנגני סווינג, לסימפוניה החמישית של בטהובן וצפייה אובססיבית בסרטי פרד אסטר. כל זאת נוסף ללעג השמרני והעקשני, עוד מימי "אנני הול", של וודי אלן אל סגנונות היצירה באמנות הפלסטית העכשווית. מאמא מיה, כמה עובש!
נא להמתין לטעינת התגובות
