גולדן בראון: ביקורת על "My Way" של איאן בראון
איאן בראון כתב אלבום בהשראת "Thriller" של מייקל ג'קסון, ואפילו דאג, מתוך כבוד לרפרנס, שהוא יהיה לא פחות ממעולה
לכבוד אלבום האולפן השישי שלו, גייס בראון את המקצבים הדאנסהוליים שהוא כל כך אוהב, והלך על מבנה קלאסי יותר של כתיבת שירים, כשהוא חוזר קצת למקורות עם גיטרות אקוסטיות ומתעסק בנושאים אישיים יותר - עד כדי כך שאפשר לחשוב שמדובר באוטוביוגרפיה. זאת, בניגוד גמור לאלבומו הקודם "The World Is Yours", שטיפל בנושאים חברתיים ופוליטיים.
אני חולה על איאן בראון. כמעט שאין שיר בקריירת הסולו שלו שלא סומר את שערות ידיי. הקול המרוסק, המוכר והכן, המראה הקופיפי שנמצא על קו התפר שבין חתיך הורס למכוער, הטירוף המאנצ'סטרי הבלתי מרוסן, המוזיקה המערבלת שמשלבת בשלמות רוק בריטי עם אלקטרוניקה של תחילת הניינטיז - כל אלה רק משתבחים עם השנים.
איאן בראון
עטיפת האלבום
אלבומו החדש "My Way" נכתב בהשראת "Thriller" של מייקל ג'קסון המנוח, וכנראה שזאת הסיבה שמדובר באלבום מוצלח כל כך, שמאגד תחתיו שירים מעולים אחד אחד. ככה זה כשצריך להגיע לרמת השלמות הראויה.
האלבום מאכלס קולקציה מרגשת וחזקה של שירים שניתן מיד להכניס לפנתיאון הקלאסיקות המודרניות של האינדי-פופ. הסינגל הפותח "Stellify", שמוביל את המאזין בקצב המארש (כמו גם הקליפ האנגלי בטירוף), הוא הרצועה החזקה והממצה ביותר באלבום, שמדגימה הלך רוח איאן בראוני במיטבו - אבל מסתבר שלבחור יש גם צד רומנטי במיוחד, שכן אחרת אין דרך להסביר את "Always Remember Me" הלא מאופק והרגשי.
עוד רצועה
מגניבה במיוחד, שמאיימת להפוך ללהיט רדיו, היא "Own Brain" האלקטרו-ברייק-ביטי (שהוא גם אנגרמה על שמו של הבחור, למקרה שלא שמתם לב כמה הוא אוהב להתחכם), ושימו לב גם לגרסת הכיסוי המפתיעה ל-"In The Year 2525".
האלבום כולו בנוי באווירת רייב על גבי מקצב מארש צבאי, מתובל ברגעי אלקטרוניקה מהפנטים ושזור יציאות מוזיקליות גאוניות. נדמה שעכשיו כבר באמת אפשר להכריז על איאן בראון כעל אחד מאומני הסולו המעניינים והמבריקים של העשור האחרון - כזה שלא מפחד לגדול ולהשתפר.
ב-"My Way" מדגים בראון בדיוק איך הולכת הדרך שלו, וכמו שזה נשמע כרגע אין לו שום סיבה בעולם לחפש דרך חלופית.
איאן בראון - "My Way". הליקון
נא להמתין לטעינת התגובות
