הקוקו והסראפין
סראפין לואי הייתה ציירת צרפתייה שהתאפיינה באישיות אקסצנטרית. למרבה השמחה, הסרט עליה מאופק בהרבה מחייה
ב-1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אודה - אספן וסוחר אמנות ממוצא גרמני, שהעדיף לחיות בצרפת - שכר לעצמו בית בעיירה סנליס שבאזור הכפרי מצפון לפריז. באותו הבית עבדה משרתת דהויה, שהייתה אז כבר בת 50. קרצפה למענו את רצפת העץ, כיבסה את לבניו ואת סדיניו המשומשים, ומעת לעת אפילו הכינה לו כוס תה.
אותה משרתת נודעה כאישה מוזרה. היא אחזה באמונה דתית יוקדת, הרבתה להתבודד בחורשות, לחבק את העצים, לדבר עם הפרחים, להתחבר עם החרקים. אודה, פריזאי מתוחכם, לא ממש שם לב למשרתת הכורעת כמעט תמיד על ברכיה, קרוב לרצפה, קרוב לחומרי הניקוי.
ערב אחד הבחין אודה, שנהג לפרסם בכתבי עת מאמרי ניתוח על אודות הקוביזם, בציור זרוק על רצפת בית שכניו. מה זה? תהה המומחה. אה, זה כלום, השיבו מארחיו, סראפין המשרתת ציירה את זה. יש כאן עוד כאלה? הקשה המומחה. בטח שיש עוד, סראפין המשוגעת אומרת שהמלאך השומר עליה הוא שמוליך אותה לצייר את הדברים האלה, גיחכו המארחים. וכך התגלתה הציירת הנאיבית הנודעת.
סראפין לואי נולדה ב-1864, התייתמה בגיל שבע והפכה למשרתת במנזר קלרמון הסמוך, שם התוודעה לנזירות ושם גם חוותה את אותה התגלות של מלאך שומר, שהורה לה, בקול שבקע משמים, ליטול מכחול ולצייר. וסראפין אכן ציירה באקסטטיות דתית, בלילות לאור נר, תוך שהיא שרה בקול המנונות דתיים בשבח ישו.
אודה, בעל טביעת העין החדה, נודע בתולדות האמנות כאספן הראשון שרכש תמונות מפבלו פיקאסו ומז'ורז' בראק הצעירים, שנים לפני שהקוביזם הפך למטבע קשה ונחשק. כשהוא אחז בציורים הנאיביים של סראפין בפעם הראשונה הוא התרשם בעיקר מהעוצמה הצבעונית שפרצה מהם. באיזה סוג של צבעים את משתמשת? תהה המומחה הגדול. מצטערת, ענתה לו החובבת שזה עתה נחשפה, לאמן יש סודות שהוא אינו מגלה לאף אחד. מכל מקום, הסרט "סראפין" העוסק בחיי הציירת, מגלה שמדובר בתערובת שאותה פיתחה אישית, וכללה, בין השאר, תמציות פרחים, שורשים, גושי אדמה כתושים, נרות שעווה ודם של תרנגולות.
למרבה הצער, המלחמה הגדולה פרצה זמן קצר לאחר שאודה זיהה את כישרונה הוודאי של סראפין. אודה היה גרמני שחי בקהילה צרפתית; אודה היה יהודי שחי בקרב קתולים אדוקים; אודה היה הומוסקסואל שחי בין שמרנים קיצוניים; אודה היה פציפיסט שחי בין המון מיליטריסטי מתלהם. בקיצור, אודה חייב היה להימלט מיד מסנליס, רגע לפני שהפטריוטים הצרפתים יקרעו אותו לגזרים. וכך נקטע הקשר המתהווה בין הציירת התמימה והסוחר המיומן.
הקשר חודש רק 13 שנים מאוחר יותר, כאשר אודה, ששב לצרפת והתגורר אז בשאנטלי, כמה עשרות קילומטרים מסנליס, פקד תערוכה שארגנה המועצה המקומית של סנליס לטובת אמנים חובבנים בני האזור, והבחין בכמה ציורים פרי מכחולה של סראפין, ציורים שלדעתו ביטאו קפיצת דרך סגנונית הראויה לפרסום כלל עולמי. מאותו רגע הפכה סראפין לאמנית
הצבעוניות העזה של ציורי סראפין הושפעה מהסביבה המיידית שבה שהתה. כלומר, מאולם הקתדרלה הגותית הגדולה של סנליס, שבימי הביניים המוקדמים שימשה כמקום משכנם של מלכי צרפת הקדומים. הוויטראז'ים בקתדרלה הם המקור להתהוללות הצבעים החד פעמית המאפיינת את ציוריה של המשרתת לשעבר, שהרנטה החודשית שהזרים לה אודה שיפרה מאוד את איכות חייה. לא עוד תחושת רעב מתמיד; לא עוד עבודה לילית לאור נרות; לא עוד חדרון מגורים צר ואפל. סראפין הפכה לאזרחית מכובדת בעיירה, אך לא לזמן רב.
המשבר הכלכלי של 1929 הותיר צלקות עמוקות גם אצל הפטרון אודה, שנאלץ לקצץ בהקצבה החודשית לאמנית הבית שלו. הקיצוץ כלל גם דחייה פתאומית במועד פתיחתה של התערוכה הפריזאית הגדולה לעבודות סראפין, ודחייה זו גררה בעקבותיה הידרדרות במצבה המנטלי של האמנית הנאיבית, וסופה שאושפזה בבית מחסה לחולי נפש בשנת 1932, שם שהתה עד מותה עשר שנים מאוחר יותר. ב-1945, מיד לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הנאצי, עוד הספיק אודה לארגן רטרוספקטיבה לסראפין המתה, שקיבעה את מעמדה הבכיר באמנות הצרפתית. הוא עצמו נפטר שנתיים מאוחר יותר.
העובדה הבולטת ביותר בכל הקשור לסרט "סראפין" היא זכייתו בחופן של פרסי "סיזאר", שאינם אלא המקבילה הצרפתית לפרסי "אופיר". חברי האקדמיה הצרפתית הכתירו את הסרט בשבעה תוארי הצטיינות, ביניהם פרס הסרט המצטיין, והפרסים לצילום, לתסריט ולמשחק.
ואכן, השחקנית יולאנד מורו, שמגלמת את דמותה של סראפין, היא הקלף הבולט של הסרט. השחקנית ילידת 1953 היא שם גדול על במות הסטנד-אפ בצרפת, ותפקידיה הקולנועיים היותר מוכרים היו ב"אמלי", שם ביצעה את דמותה של השוערת הקשישה, ובאחרונה גם בסרטה של קתרין ברייה "פילגש זקנה". לצורך גילום דמות האמנית בעלת המראה הבשרני, גיבשה מורו שפת גוף המציגה שילוב עוכר שלווה של כניעות ומרדנות, של התחבטות בין חיים בחיק העליבות לבין עולם פנימי עשיר, גם אם מופרע ביותר.
לזכותם של השחקנית מורו והבמאי מרטין פרובו יש לציין שהם לא השתמשו בסרט כמקפצה לאותו דיון פופוליסטי חבוט על אודות הקשר בין אמן לבין טירוף הדעת. פרובו, במאי שהתמחה עד כה בקומדיות, העדיף להוציא מתחת ידיו סרט מאופק ואטי, שלא אחת בוחן את סבלנותם של הצופים, סרט שנעדר ממנו אותו אלמנט סנסציוני שאפיין פעם את סרטי האמנים אחוזי השיגעון שהכין קן ראסל ("ליסטומניה", "צ'ייקובסקי", "מאהלר"), או כמה מהסרטים שגוללו את פרשת חייו הכאובה של וינסנט ואן גוך. "סראפין" רגוע מהם, וטוב שכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
