עוקצת כמו דבורה: ביקורת על מאיה רוטמן
מאיה רוטמן לא זכתה להתלהבות רדיופונית לקראת אלבום הבכורה שלה, אז ביחסי הציבור הורידו את הכפפות והלכו על הבטן הרכה של התעשייה. האמת? אלבום לא רע בכלל
מאיה רוטמן – חלומות
לכן הקומוניקט שמצורף לאלבום של רוטמן נראה נועז ותקדימי במיוחד, כאילו אנשי חברת התקליטים הבינו שממילא אין להם מה להפסיד ופשוט החליטו להוציא את כל מה שהצטבר להם בבטן. "שני הסינגלים שכבר יצאו לתחנות הרדיו (...) זכו להתעלמות מוחלטת", כותבים אנשי NMC, בניגוד גמור למצג השווא המצליחני שמנסים בדרך כלל ליצור לכל אמן. "מה שמביא אותנו לשאול שאלה מהותית באשר למקום בו עוברים גבולות, אם בכלל, בין תוכניות הריאליטי לריאליטי. איך אפשר לצפות מיוצר שסיים בהצלחה את התחרות ומתמודד עם שאלות
זהות וחותם אישי להמשיך בקו של גרסאות כיסוי שהיו נכונות לתוכנית? האם זו לא פשיטת הרגל האולטימטיבית?".
אותו מניפיסט זועם מסתיים בעקיצה גלויה כלפי חלק מיוצאי "כוכב" לדורותיהם: "מאיה רוטמן נלחמת בכנות ובאומץ על מקום שבו הרבה מחבריה לעונות התוכנית נכשלו: 'זהות' אמנותית".
אז קודם כל, כל הכבוד שיש מי שאומר את האמת. אבל השאפו הגדול יותר מגיע לרוטמן עצמה. אמנם רק תשעה שירים יש ב"ממשיכים אחורה", אבל כמעט כולם מצוינים, אמיתיים, אמינים, מעוררי מחשבה. כדי להגיע ל"מדברים" האיכותי לקח לנינט שש שנים, ואילו כדי להגיע לרצועות נהדרות כמו "זה גדול עליי" הבועט או "תרמוס עם נענע" הקסום (עם יניב הורוויץ), לקח לרוטמן הרבה פחות. וזה לא סתם אלבום אמיתי ומעניין, אלא נהדר באמת. רק שברדיו יעשו את מה שאני לא ממליץ בדרך כלל לעשות - להקשיב לקומוניקטים.
מאיה רוטמן, "ממשיכים אחורה", NMC יונייטד
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
