חוצמזה, היה סבבה
אחרי מספר שבועות של הופעות אפלוליות בברים חשוכים, יצא נער השוליים לאוויר הפתוח בסוף שבוע של הופעות בפסטיבל חוצמזה שבצפון, ונהנה מכל רגע
פסטיבלים מסוג חוצמזה, שחוגג את שנתו השלישית, הם חגיגה של ממש עבור חובבי הז'אנר. רצף ההופעות של מספר הרכבים, כחצי שעה כל אחד (כ-15 רק ביום הראשון!), היא לא רק כיף אדיר, אלא מאפשרת היכרות עם אמנים אלמוניים לחלוטין שבסיטואציות אחרות קשה מאד להתוודע אליהם, שכן הסיכויים להיקלע בדיוק להופעתם שמתקיימת אחת לחודש באיזה חור נידח, הם מזעריים.
בצהרי יום שישי, עם פתיחת הפסטיבל, האווירה מול במת ההופעות עדיין מנומנמת, בגלל החום ובעיקר בגלל שראשוני המבקרים רק מתחילים לטפטף, ומנסים למצוא משטח ראוי לאוהל בשדה הסמוך, משימה שמתבררת כלא פשוטה כלל וכלל בהתחשב בעובדה שמדובר בשדה קוצים.
על רקע שעות הצהרים מעוטות הקהל שווה לציין את ההופעה של ממבו ממבס, המייצרים מעין מוזיקת דאב מלווה במיני סימפולים, מוזיקה שבפרסומים השונים זוכה לכינוי "גרוב נויז". שיהיה. בדקות הראשונות תפס את עיקר תשומת הלב הבסיסט איתן רדושינסקי שהחליט להתיישב ברחבה הריקה עדיין שמול הבמה ולנגן בישיבה מזרחית, אולי כהתרסה כנגד העובדה שצופים עדיין לא היו שם.
ההופעה העלתה הילוך כאשר הזמרת מאיה דוניץ הוזמנה לבמה, ומאותה נקודה ליוותה את הרעש הגרובי של ההרכב עם קול חלומי ששידרג את ההופעה בכמה רמות. לאחר מכן פתחו הממבס בקטע אלקטרוני קצבי וחזק, שהיה גדול על 40 הצופים שהשתרעו מול הבמה בשעת הצהרים הלוהטת. את המופע סיים רדושינסקי כשהוא מנגן עם שיניו על גיטרת הבס המושלכת על הארץ. רוקנ'רול.
האות לפתיחתו האמיתית של הפסטיבל ניתן רק בשעה 16:00 עם עלייתם של קולולוש הירושלמים לבמה. בתוך דקות הפכה אווירת הסייסטה בה היו שרויים מרבית האנשים הקהל, למסיבה מלאת אנרגיה, כשמספר הצופים גדל בתוך דקות מעשרות בודדות למעל מאה איש שרקדו וקיפצו ברחבה.
שלא כמו מרבית ההרכבים בשעות האלה, קולולוש כבר אינה להקה לגמרי אלמונית ויש לשער שתמשיך ותכבוש קהלים, בפרט בקרב חובבי הפאנק וההיפ-הופ ובצדק רב, משום שמדובר בחבר'ה כישרוניים ביותר, איש איש בתפקידו, וחשוב יותר - הם גם עושים אחלה שירים. אחת מנקודות השיא היה סולו תופים מרהיב של המתופף יוגב שטרית, שפשוט התרסק על התופים במשך שתי דקות וגרף תשואות מהקהל.
קולולוש פתחה ליין ירושלמי, כשאחריה עלה הרכב הרגאי רגייסטאן שניפק גם הוא חצי שעה של אחלה מוזיקה, כשהוא נהנה מהקהל המחומם והעירני שקולולוש ארגנה לו. אמנם הלהקה עוד צריכה ליטוש, וחלק מהטקסטים זקוקים למעט יותר תחכום אבל בהחלט מדובר בהרכב שיודע את העבודה.
ובכלל, שווה להתעכב לרגע על ירושלים. בגלל שעם כל הפאן של יושבי השפלה בלרדת על הירושלמים המדוכאים לכאורה בעירם המתחרדת, חייבים להודות שכמה מהדברים המעניינים ביותר שנעשים בשנים האחרונות במוזיקה העצמאית מגיעים משם. מדובר במשהו שהולך ונעשה דומיננטי. כששאל סולן קולולוש רבל סאן, שהפגין במהלך ההופעה לוקל-פטריוטיות, "מי כאן מירושלים?", הרימו בהתלהבות קרוב לחצי מהנוכחים את ידיהם, מה שאומר שבירושלים יש לסצנת המוזיקה העצמאית גם קהל.
יהוא ירון ואורי מרק עוד דאו על שרידי האנרגיות שהותירו אחריהם הירושלמים, כשהם מכינים את הקרקע לנקודת השיא הבאה - הופעתו של גלעד כהנא, שיוצא בימים אלה בפרויקט סולו באנגלית. למי שקיווה שבהופעה ישולבו להיטי הג'ירפות למיניהם נכונה אכזבה, אך גם נחמה בצידה - המונולוגים המהפנטים בין השירים נשארו עמו גם כאן.
למוקירי כהנא כסולן הג'ירפות כדאי מאד לתת לו הזדמנות גם בפרויקט הסולו The Walking Man", שהולך לכיוונים מאד מעניינים. ב"Tel Aviv is Burning" למשל, נשמע כהנא אחד לאחד כמו סמי בירנבך של ימי מינימל קומפקט. גם "Dancing" הקפיץ את הקהל, כשאת כהנא מלווה צוות משובח - אסי בן סימון בגיטרה, יהוא ירון על הבס והפרקשניסטית נועה גולדנסקי ("כל הזמן שואלים אותי, 'תגיד, היא פנויה?', והאמת היא שלא, היא לא פנויה, אבל אנחנו עובדים על זה").
ההיי-לייט הבא היה ההרכב הגרמני Les Trucs, שלקח בקלות את תואר המופע המוזר של הפסטיבל, דבר שאין להקל בו ראש כשמדובר בפסטיבל מוזיקה עצמאית. מדובר בצמד נגנים, בחור ובחורה, העומדים זה מול זה משני צידי שולחן עליו מורכבים שלל אביזרים אלקטרוניים, קופסאות סימפולים וקלידים, כשהשניים מקפצים כאחוזי דיבוק תוך צרחות בגרמנית לתוך מה שנראה כמו מנורת לילה המורכבת להם על הראש.
כל העניין היה כל כך מוזר, שלקהל לא נותרה ברירה אלא להיעמד סביב לצמד פעורי פה, כשהמהדרין אף שולפים מצלמה ומתעדים את החוצנים שנחתו באמצע הגליל. ספק אם מישהו ממש יזכור את מוזיקת הפוקימונים שהצמד הזה ייצר, אך כוחה של ההופעה היה כאמור במוזרותה והעובדה היא שבמשך כ-40 דקות מעגל של מאה וחמישים איש רותק למקום בלי יכולת או רצון לזוז משם.
שעות הערב המאוחרות הביאו עמן את ההופעות של האמנים המוכרים יותר, שהובאו כשחקני חיזוק. כנסיית השכל סיפקו את הסחורה עם שרשרת להיטים מוכרים, ואחריהם עלו להופיע אלקטרה ואסף אמדורסקי. יומו השני של הפסטיבל כלל אף הוא מספר הופעות מעניינות כמו נעם רותם, יעל דקלבאום, אטליז ועוד רבים וטובים.
אפשר לומר שבסך הכל מדובר היה באירוע שסצנת המוזיקה העצמאית בארץ יכלה להתגאות בו. השאלה הבאמת מסקרנת היא לאיזה כיוון הולכים אירועים מסוג זה. האם ילך ויתעצם, או שיצליח לשמור על התום והאינטימיות שעדיין מאפיינות אותו? תשובות ראשונות ניתן אולי יהיה לקבל בחגיגה הבאה של מוזיקת השוליים הישראלית - פסטיבל אינדי-נגב שנמצא כבר ממש מעבר לפינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
