אישפוזין: לקראת פסטיבל הסרטים בחיפה
הסיפור המוטרף שמאחורי "אישה גיהינום", שחקנית המשחזרת את מותו של בעלה לעיני הצופים, שלב נוסף בהידרדרותו של טקאשי קיטאנו ופיצוח אשכים אצל לארס פון טרייר
מעטים בלבד מודעים לעובדה ששברול ביסס את "אישה גיהינום" שלו על תסריט בן 30 שנה, שנועד להפקה בשנת 1964 על ידי אנרי ז'ורז' קלוזו ("בנות השטן", "שכר האימה"), מגדולי הקולנוענים האירופאים בכל הזמנים, במה שהתגלגל והפך לאחת הקללות הפילמאיות הנודעות ביותר בשנות ה-60.
קלוזו, במאי שאפילו אלפרד היצ'קוק התקנא בו, צפה ב-1963 ב"שמונה וחצי" של פדריקו פליני והתרשם עמוקות. הוא החליט ליצור סרט שיאפיל על הישגיו של פליני, והשכיל לשכנע את נציגי חברת קולומביה ההוליוודית להקצות סכום "בלתי מוגבל" כהגדרתם, כדי לחולל את "גיהינום", שאמור היה להיות המילה הפסקנית והסופית בקרב על תואר גדול הסרטים המודרניסטיים.
רומי שניידר לוהקה לתפקיד האישה הבוגדנית, וסרג' רג'יאני אמור היה לגלם את הקנאי הרצחני. ביוני 1964, לאחר שלושה חודשי חזרות, החלו צילומי הסרט השאפתני, ושלושה שבועות מאוחר יותר הם חרחרו אל קצם המוקדם. רג'יאני התפטר בזעף מהצילומים, ואושפז מיד בגין מחלה מסתורית שבה נתקף. ז'אן לואי טרינטיניאן הוחתם תחתיו, אך ביום הצילומים הראשון שלו לקה קלוזו בהתקף לב, שחיסל סופית את "גיהינום". כל זאת, עד ראשית שנות ה-90, עד שאלמנת קלוזו מכרה לשברול את הזכויות על התסריט.
ב-2005 נפתח הפרק השלישי בקורותיה של הפקה מקוללת זו, כשהתגלו 185 קופסאות פח, שבהן אוחסן הנגטיב של 15 שעות צילום, המקיפות את ימי ההפקה הבודדים של "גיהינום", ובעיקר את עבודות ההכנה יוצאות הדופן לקראת ההסרטה עצמה. שני במאים-סרג' ברומברג ורוקסנדרה מדריאה-נברו בחומר הגנוז ודלו מתוכו פנינים באיכות נדירה. התוצאה: סרט תעודה מכשף בשם "הגיהינום של קלוזו".
לצד שיחות עם אנשים שהשתתפו בהפקה המקורית (וביניהם קוסטה גאוורס, אז עוזר במאי לקלוזו), וקטעים בכיכובם של סרג' רג'יאני האלגנטי ורומי שניידר הצעירה והיפה עד כאב, חושף סרט התעודה החדש קטעים חזותיים מופלאים, מרביתם טובלים בצבעוניות חסרת תקדים. קטעים אלה היו ניסיונות מעבדה שערך קלוזו, ובהם ניסה למצוא שווי ערך חזותיים, אולי אקספרסיוניסטיים, לתחושות הטירוף והקנאה של הבעל הנבגד.
השתעשעויות בשינוי הפרספקטיבה המצטלמת ובשינויים בעומק שדה הראייה, לצד שבירת התמונה הפילמאית באמצעות תעתועי אופ?ארט ואמנות קינטית, חיבור בין תמונות מופשטות לסאונד הבנוי על פי העקרונות האלקטרו-אקוסטיים של מלחינים מהאסכולה החדשנית (אז) של פייר בולז. זהו המצאי המסעיר שמרכיב סרט תעודה יוצא דופן, שיוקרן בשבוע הבא במסגרת פסטיבל חיפה, לצד גרסתו המוכרת של שברול.
המגבלות של התמונה הקולנועית הדו ממדית, הטריוויאלית והמוכרת, מעסיקות גם את "קנה סוף", סרטו האחרון של אנדז'יי ויידה, בכיר קולנועני פולין, שייחשף אף הוא בחיפה. כריסטינה יאנדה, המופיעה כבר 30 שנה אצל ויידה, מאז "איש השיש" ו"איש הברזל", מגלמת הפעם דמות של אשת רופא הלוקה במחלת הסרטן. היא אינה מודעת לדיאגנוזה הסופנית שאובחנה על ידי בעלה המעריץ, ומתמידה בחיי היומיום הרגילים שלה הכוללים, בין היתר, טיפוח רומן זעיר עם פולני צעיר בן 20.
העלילה הכמו מוכרת הזאת נקטעת מעת לעת על ידי מונולוגים ארוכים, בני שבע?שמונה דקות כל אחד, המצולמים באפלה, כאילו הם ציורים מאת קרוואג'יו. במונולוגים אלה, שכתבה יאנדה, היא משחזרת את גסיסתו ומותו ממחלת הסרטן של בעלה אדוארד קלוסנסקי, שהיה צלמו הקבוע של ויידה ועבד בין היתר ב"איש השיש" וב"איש הברזל", שם הכיר והתאהב ביאנדה.
כדי לבלבל עוד יותר את הצופים, משולבים ב"קנה סוף" גם מספר קטעים שצולמו תוך כדי הפקת הסרט, ובהם נראים הבמאי ויידה ושחקניתו יאנדה כשהם מתייעצים בקשר לעיצובן של סצנות כאלה ואחרות של "קנה סוף". הדילוג המתמיד בין הבדיון לזיכרון המכאיב, בין המבוים למתועד, אמור להניב את אותו ערך מוסף פילמאי, שיסייע כביכול לרסק את המחסום הבלתי נראה, המפריד בשנים האחרונות בין הצפייה בסרט לבין ההתמכרות לרעיונות האצורים בו.
פעם רצינו לקרוא לזה פוסט מודרניזם אופנתי. היום כבר ניתן לדבר בביטחון על מצוקה אמיתית שאליה נקלעה שפת הקולנוע. גם לטקאשי קיטאנו יש בעיות הולכות ומעמיקות עם המדיום. בשנים האחרונות הוא אינו משדר עוד על אותו הגל שהפך אותו לנקניקייה הלוהטת של הקולנוע העולמי בשנות ה-90. לפני כמה שנים הכין קיטאנו את "טקאשים" התמוה, שבו הוא משכפל את עצמו בכמה פאזות שונות-שחקן דרמה, כוכב פופ,
ואם לא די היה לו בכך, הוסיף קיטאנו לפני שנתיים פרק שני לסיכום הרפתקאותיו בתחום הקולנועי, כשעשה את "יחי הבמאי!", סרט שבו הוא מתדיין עם עצמו מהו הז'אנר הכי נכון בעבורו כדי להוסיף להיצמד אל אמנותו. אל שני סרטים אישיים אלה, שניתן לתפוס מדי פעם את שידורם בכבלים או בלוויין, צירף באחרונה קיטאנו צלע שלישית- "אכילס והצב", שיתארח בשבוע הסוכות על אקרני פסטיבל חיפה.
תחילת הקונפליקט הדרמטי העומד בבסיסו של סרט זה מצויה בפרדוקס שנוסח עוד ביוון העתיקה. אם אכילס יתחרה בריצה למאה מטרים מול צב, כאשר החיה האטית זוכה למקדמה בת עשרה מטרים, אזי אכילס, המהיר בגיבורי יוון הקדמונית, לעולם לא ישיג את הזוחל. זה רץ מטר, האחר מספיק להזדחל לאורך 10 ס"מ; זה רץ 10 ס"מ, האחר מספיק לגמוע סנטימטר אחד; זה מסיים סנטימטר, השני מילימטר. וכך הלאה והלאה והלאה עד קץ כל המספרים והשברים.
ומהפרדוקס הנודע אל עובדות החיים של קיטאנו, שמתאר בסרט דמות של צייר מוכשר, המשתדל מאז ימי ילדותו לחלות את פניהם של מבקרים ומומחים לציור, שאינם חדלים ממתן עצות ליצירה "נכונה", ומותירים אותו לעת זקנה כחקיין של אחרים, כצייר שלטים ורושם גרפיטי. הנמשל הוא קיטאנו עצמו, שאיבד בשנים האחרונות את הצפון הפרטי שלו, ומתקשה לשוב ולהיות אותה פיגורה נחשבת כשהיה.
מתברר שקיטאנו יודע על מה הוא מדבר, והסרט החדש שלו מיישם באופן מכאיב את תחושותיו האישיות. איכותו של "אכילס והצב" נופלת בהרבה מעבודותיו המוקדמות, ולעתים קשה להאמין שמדובר באותו יוצר שעשה בעבר את "הילדים חוזרים", "קיקוז'ירו", " זיקוקין דינור" ו"זטואיצ'י".
קלוזו, שברול, ויידה, קיטאנו. כל התותחים האלה הם לא יותר ממעות קטנות, משום שפסטיבל חיפה עומד לארח את "אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר, הסרט שהצליח בחודש מאי האחרון לאחד את אלפי האורחים בפסטיבל קאן למופע של שריקות בוז וקריאות לעג, שלא זכור כמותו בעשור האחרון.
אין מדובר רק בתמונות תקריב מהזן הפורנוגרפי של חדירות מיניות, וגם לא בסצנת פיצוח האשכים של ווילם דפו באמצעות בול עץ, או בכריתת הדגדגן של שרלוט גינסברג בעזרת מספריים.
"אנטיכרייסט", מעצם בריאתו, הוא פרובוקציה קשה לבליעה, שדומה כי אפילו טיפוס כמו פון טרייר לא חלם על תגובות הנגד העזות שהיא חוללה. וקלוזו, תמים שכמותו, העז לדבר על הגיהינום האנושי.
ומה בעלילה? פסיכולוג קליני נדרש לטפל באשתו, והוא עושה זאת בצריף המצוי במעבה היער. הצריף מכונה, כמה סמלי, בשם "עדן", וברקע האירועים הסאדו-פורנוגרפיים מזדמרת לה אופרת בארוק מאת הנדל. כמו כן, משובצים בסרט פרגמנטים מתוך תיאורי התופת של הצייר הירונימוס בוש. כל זה רק כטיוטת הכנה להילולה השטנית שעליה מנצח פון טרייר, המוכן לאשר כי אשתקד, כאשר ביים סרט זה, הוא לא היה בשיא כושרו המנטלי.
לא לבעלי לב חלש, לא למי שיש לו צרות במשפחה, לא לנופשים בסבבה או לבורגנים הנוטים להתרגשויות יתר. וגם לא למבקרי קולנוע, אפילו אם הם סובלניים במיוחד. אמא'לה, איפה האמבולנס? פון טרייר בסביבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
