קו המשווה: גאון עתיק
סעדיה גאון וחבריו ידעו מזמן מה שחשבתי שגיליתי ראשון על מגדל בבל. וגם: משהו על הגעלות ציפר ולאור וההתרסה האמיצה של לאה גולדברג. מנחם בן במדור ספרות אישי
באופן קצת מדהים גיליתי כי כמה וכמה פירושים, שהחשבתי ופרסמתי במשך שנים כחידושים גמורים שלי בענייני תנ"ך, מצויים כבר בדברי הראשונים האלה, שנכתבו לפני מאות שנה, גם אם אינם נכללים במסגרת הביאורים המקובלים לתנ"ך.
ניקח לדוגמה את עניין מגדל בבל, שעוד מעט יילמד בפרשת השבוע. הפירוש המקובל, הנלמד בבתי הספר, הוא שבני אדם ביקשו למרוד באלוהים ולכן בנו מגדל כדי להגיע לשמים, אלא שאין לפירוש זה כל שחר בפסוקים האלוהיים עצמם: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פי כל הארץ", המורים במפורש, כי המגדל הגבוה נועד לשמש כעין מגדלור, שימנע מבני אדם ללכת לאיבוד ולהתרחק ("פן נפוץ על פני כל הארץ").
מגדל בבל. ברויגל
גם הביטוי "נעשה לנו שם" אינו מכוון לומר כי מישהו רצה כאן להפוך לסלב. המשמעות המקורית היא הרבה יותר בסיסית: הבה נקרא לעצמנו שם משותף, שם קיבוצי, שיעזור לנו להישאר ביחד, כקבוצה. נקרא לעצמנו "השנערים", נניח (על שם בקעת שנער שבה נבנה המגדל). מה הקשר בין זה ובין "חטא הגאווה" כביכול שנהוג לייחס לבוני מגדל בבל?
שנים שאני חוזר על הפירוש הזה. שנים שאני תוקף את הפרשנות האינפנטילית על פיה אלוהים כעס על בני האדם שרצו להתחרות בו כביכול. מה להתחרות? איזה להתחרות? באמצעות איזשהו מגדל מצ'וקמק? ולאיזה גובה הם בכלל יכלו להגיע?
והנה מביא לנו הרב שטיינזלץ במסגרת השאלות והתשובות את דברי סעדיה גאון, ומפרש: "מסביר מפני מה הרס ה' את המגדל כיוון שה' רצה שבני האדם יפוצו על פני העולם כולו, וכיוון שהם רצו להתאסף יחד על יד המגדל הרס המגדל והפיצם על ידי כך בעולם". הגאון ידע.
או עניין אחר: שנים שאני מסביר שפשר הפסוק "בן שנה שאול במולכו" הוא ששאול נולד מחדש (אחרי שנמשח על ידי שמואל והתנבא, ככתוב "ונהפכת לאיש אחר" ), והוכתר שנה אחר כך בגילגל, ורק קטני אמונה כמו שפינוזה טוענים שמדובר בשגגה תנ"כית. והנה אני פותח כאן את השאלות והתשובות הנוגעות לספר שמואל, ומוצא את התשובה הבאה שענה סעדיה אחר, ר' סעדיה אבן דנאן: "ומה שאמר 'בן שנה שאול במולכו' ירצה שהיה לו שנה שלמה מעת שמשחו שמואל הנביא". איך אומר השיר: "אמרו את זה קודם, לפניי. זה לא משנה". או שכן?
ביצים לחג
כדרכו מציע לנו בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של "הארץ", משהו קטן ומגעיל בגיליון ראש השנה. פעם כיכב בתחום ההגעלה החגית אהרן שבתאי. עכשיו תורו של יצחק לאור, המספר לנו על משגל כלשהו: "איך שגמרתי כיסו לי כבר כמו זפק של/ תרנגול הודו הביצים את האבר הדביק/
הזה". איזה כיף לקרוא את זה לפני ארוחת החג.
אגב, בהמשך השיר מספר לנו לאור איך נזף בשכובתו לאחר שזו שאלה תכף אחרי המשכב על שבחים שכתב עליו מנחם פרי. לאור גער בה על העיתוי לשאלה, והיא בתגובה ביקשה ממנו סליחה. מגיע, כנראה, למי שמתעסקת עם לאור.
השורות הכי יפות בעברית
אֶת אֱלֹהַי רָאִיתִי בַּקָּפֶה./ הוּא נִתְגַּלָּה לִי בַּעֲשַׁן סִיגָרִיּוֹת. / נְכֵה-רוּחַ, מִסְתַּלֵחַ וְרָפֶה/ רָמַז לִי:'עוֹד אֶפְשָׁר לִחְיוֹת!'
לאה גולדברג בספרה הראשון והאמיץ במיוחד "טבעות עשן" (הוצאת יחדיו, 1935) פוגשת את אלוהים בבית קפה, או קוראת אותו בקפה, והוא מבקש סליחה על ייסורי האדם: "לאור שקיעה חיוור ואדמדם/ כמתוודה על חטא לפני מותו/ ירד למטה לנשק רגלי אדם/ ולבקש את סליחתו"
נא להמתין לטעינת התגובות
