החיים הסודיים של אבא: סיפור חייו של הצייר יוסף פץ
זה לקח 25 שנה, אבל בסוף הצליחו חנה ואיציק פץ לתפור מחדש את הקרעים המשפחתיים שיצר אביהם. אחרי חיטוט במזוודות אסורות הם גילו שלאביהם הייתה משפחה באירופה, שאותה עזב כדי להקים בית בישראל. עכשיו, אחרי מסע חיפושים בליטא, הם מצאו אחות חדשה-ישנה
"תגידי לו שמצאנו", אמר הקול במבטא רוסי כבד, "מצאנו אותה!". שיר ידעה מיד במי מדובר. היא הביטה באביה, שדיבר מול הקהל, הסתכלה על הטלפון והתלבטה. כשאביה סיים לנאום, רצה אליו. "זה אלכסנדר", אמרה לו, "הוא מצא את אחותך, היא בליטא". 25 שנה אחרי שאביהם, הצייר יוסף פץ, נפטר, גילו ילדיו איציק (46), עובד דפוס, וחנה שטיין (43), מורה בחטיבת ביניים, שיש להם אחות. הם פתחו בחיפושים שנמשכו שנים ארוכות עד שמצאו את האחות.
דיוקן עצמי: יוסף פץ
פץ האב, מבכירי הציירים בישראל, נולד בווילנה שבפולין ב-1921, שם גדל כילד פלא. לפני מלחמת העולם השנייה, מחשש שיגויס, עזב את פולין לרוסיה. גם כאן הציל הציור את חייו: בשנות המלחמה נתפס על ידי המשטרה הרוסית, אך צייר כל אחד מהשוטרים - ושוחרר. אחרי המלחמה חזר לפולין, שם עסק בעיצוב תבליטים לארמונות ושחזר פריטי אמנות שנפגעו, פיסל וצייר כרזות לקולנוע. בשלב זה, כנראה, נישא והוליד את לובה.
כשבתו הייתה בת 11, ממניעים שבני משפחתו מעולם לא הצליחו לברר, החליט פץ לעזוב אותה ואת אשתו ולעלות לישראל. בארץ הקים בית חרושת ליציקות גבס, והתבלט בציור דיוקנאות עמוסים במסרים חברתיים. הוא נחשב מומחה אמיתי לאמנות, שהכין בעצמו את הצבעים והמכחולים שבהם השתמש.
אף שמעולם לא התגרש מאשתו שנותרה בפולין, בישראל נישא לאסתר, ילידת טוניס, והוליד איתה שלושה ילדים. איציק, חנה, ואורלי, שהתאבדה לפני כ-12 שנה, יום אחרי שילדה את בנותיה התאומות, אחיות לשישה ילדים קודמים. "את הדברים הסודיים אבא שמר במזוודה של ניירות צילום", מספרת חנה. "הוא אמר לנו, אני לא רוצה שתיגעו בזה אף פעם, ואנחנו לא נגענו. הוא אף פעם לא דיבר על זה. זה לא שהיה אדם שתקן, הוא היה איש צחקן ושמח, אבל על הדברים האלה מעולם לא דיבר. אני זוכרת שאמא סיפרה לנו שאבא קיבל מכתב, שבו כתוב שאשתו הקודמת מתה, ומאוד בכה. לפני זה בכלל לא ידענו שהיה נשוי לפני אמא. אני זוכרת שאורלי ואני שאלנו אותו על מה שהיה פעם, על אשתו, הוא התחיל לבכות. ממש לא רצינו להכאיב לו, אז עזבנו את הנושא".
למחוק את העבר
אבל אורלי לא זנחה את החיפושים, מצאה את המכתבים על האישה הראשונה. "היא לא מצאה את התמונות, כי הוא הסתיר את זה טוב יותר", מספרת חנה. "אורלי לקחה את המכתבים לחברה שמדברת רוסית, שתרגמה אותם בשבילה. אלה היו כנראה מכתבי אהבה, אז אורלי החליטה לקרוע אותם ולמחוק את העבר. אבא בכלל לא שם לב. הוא החביא את זה כל כך עמוק, וכנראה מעולם לא פתח את זה".
איציק , שלא ידע כלל על מעללי אחיותיו, חיפש כל החיים את משפחתו האבודה: לאן נעלם אביו ב-20 השנים שחלפו מאז שברח מפולין ועד שעזב את רוסיה? כל מאמציו היו לשווא. התפנית אירעה דווקא בזכות שיר, בתו של איציק, ועבודת השורשים שעליה שקדה לפני כשנה. במסגרת העבודה חיטטה בספרים הישנים של סבא, ומאחד מהם נפל דף מצהיב, מקופל. "לא הבנתי מה כתוב, אז ביקשתי ממישהו שיתרגם לי", מספר איציק. "הבחור שתרגם לי את זה התרגש נורא, כי
הבין שזה מסמך משפחתי חשוב. הוא הסביר לי שלפי המסמך הזה, יש עדים לכך שהסבא והסבתא מצד אבא שלנו נהרגו על ידי הכובש הנאצי".
המסמך המצהיב החזיר את החיפושים לחיים. איציק הרגיש שהוא מתקרב לפענוח הסוד המשפחתי. חנה ואיציק ירדו למחסן הבית בשערייה, שבו גדלו ובו גר איציק היום, והתחילו לחפש. בין ענני האבק, באחת המזוודות שאסור היה לפתוח, מצאו דיוקן עצמי של אביהם וצרור מכתבים שכתבה לו צעירה בשם לובה.
נרגשים, לקחו את הניירות המתפוררים למתרגם. התרגומים שברו את לבם. "אבאל'ה היקר", כתבה לובה, "מאוד נעלבתי ששכחת ממני ואתה לא כותב לי מכתבים. . . אם אמא תמות, מה אני צריכה לעשות? כשתקבל את המכתב תענה, כי אני מפחדת שאקבל תשובה ממך כשאמא כבר לא תהיה בחיים". המכתב הבא היה המשך ישיר: "שלום אבא יקר שלי, כתבתי לך מכתב קודם שאמא שלי עומדת למות והנה, זה קרה".
נפלה עליה משפחה
איציק פץ וחנה שטיין. צילום: ראובן קסטרו
שניהם הבינו מהר מאוד שהנבירה במחסן היא רק השלב הראשון. אחד מחבריהם, דובר רוסית, ניסה להתחקות אחרי הכתובת הראשונה שמצאו במכתבים, וגילה שהיום ניצב שם בניין משרדים שמחק כל זכר לעבר. איציק וחנה לא אמרו נואש, הפעילו חברים וקשרים, פנו לאתרים לחיפוש קרובים, לצלב האדום, ובסוף ל"וסטי", עיתון ישראלי לקהל הרוסי.
הם סיפרו על אחותם האובדת, בתו של הצייר המפורסם, וגם הציגו את תמונותיה. יומיים אחרי הפרסום צלצל הטלפון. מעבר לקו היה אלכסנדר לנדובר, שקרא את הכתבה והחליט להתגייס למען איחוד משפחות. "הוא אמר לנו שהוא יעזור לנו למצוא את לובה", מספר איציק. "אמרתי בינגו, זה האדם שחיפשנו. זה היה כמו למצוא מחט בערמת שחת. אלכסנדר שלח לחברים בליטא את כל הפרטים והתמונות, והם לא מצאו כלום. לא ידענו איך קוראים לה, אם היא בכלל בחיים, איפה היא גרה".
אלכסנדר לא התכוון לוותר. "כשראיתי את התמונה זיהיתי מיד היכן צולמה", הוא אומר היום, מביתו בראשון לציון. "זיהיתי את הפסל שהוא עומדת לידו. גרתי בוילנה 44 שנים, ורציתי לעזור להם. שלחתי לי?לנה, שעבדה אצלי בבית החרושת, את כל החומרים, ותוך שבוע היא הצליחה למצוא את מספר הטלפון ואת הפרטים העדכניים על לובה".
לובה, מתברר, התחתנה, ילדה ילדים ונכדים, אך נשארה בקרבת וילנה. יומיים אחרי זה, בעזרת אלכסנדר כמתורגמן, התקשרו בני המשפחה ללובה. "האח שלך רוצה לדבר איתך", אמר אלכסנדר ללובה, ולובה לא הבינה. "דוד שלי? ", שאלה . "לא לובה, אח שלך". לובה התעקשה: "אני יודעת שלאבא שלי היה אח, אתה בטח מתבלבל ". נדרשו כמה דקות, אבל בסופן הבינה לובה, 61, שנפלה עליה משפחה מישראל.
"היא בכתה בטלפון, ולא הצליחה לדבר. גם אני בקושי הצלחתי", משחזר איציק. "היא אמרה לי שלום בעברית, זאת הייתה המילה היחידה שהיא הכירה. אלכס המשיך והסביר לה שיש לה כאן משפחה גדולה, שני אחים עם ילדים ועוד אחות שנפטרה. ואז גם הבנו למה היא הפסיקה לשלוח מכתבים - מישהו אמר לה שאבא שלה נפטר. היא הייתה בטוחה שנשארה לבד, בלי אבא ובלי אמא".
כדי להתגבר על ההתרגשות הכללית, הבטיחו איציק וחנה שיתקשרו שוב בעוד כמה ימים, וכך עשו. "בשיחה הזאת היא כבר צחקה, יש לה צחוק מתגלגל של ילדה בת 17, למרות שהיא כבר בת יותרמ?60. אחרי שבוע דיברנו שוב, שאלנו אם היא רוצה לראות אותנו שוב. היא הציעה שנבוא אליה, או שהיא תבוא אלינו", מספר איציק.
"שאלנו אותה אם יש לה כעסים כלפי אבא", מספרת חנה, "רצינו לדעת אם יש משקעים. היא הסבירה שאין לה, ושגם לאמא שלה לא היו. היא הסבירה שהיום, כשהיא מבוגרת, היא מבינה אותו. הוא היה ניצול שואה שמשפחתו נהרגה והוא ברח לפני המלחמה. בגיל גיוס, ללא עזרה נפשית וכלכלית, וצריך לשרוד את הבריחה. היא לא כעסה".
קשה למצוא קווי דמיון בין איציק וחנה, בעלי החזות הישראלית כל כך, לאחותם האירופית, שנראתה בנעוריה כמו בובת פורצלן שברירית. "אמא ידעה שיש לו משפחה שם", אומרת חנה. "לפני החתונה, היא עוד שאלה את אחיה מה יקרה אם בעלה ירצה לחזור למשפחה הקודמת שלו, ואח שלה אמר שאין סיכוי ושהיא לא צריכה להיות מודאגת. הוא צדק. אבא אמר פעם שכל מי שעלה מאירופה עלה עם משקעים:'אני לא רוצה משפחה עם עצבות ועם כל מיני זיכרונות', הוא רצה משפחה חדשה ובריאה כמה שאפשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
