לא רואים את הסוף: האלבום החדש של מגאדת'
להקת המטאל הוותיקה מוציאה את "Endgame", שמתפקד כמעין סיכום של קריירה ארוכה ומפוארת. תומר יודלביץ מציע להם להפסיק להתרפק על העבר ולהתמקד בכאן ועכשיו
כתגובה, הקים מוסטיין עם השכן שלו דייב אלפסון את להקת מגדאת', שמנסה כבר למעלה משני עשורים להוכיח שהיא להקת המטאל הכי טובה בעולם.
בשנת 2002, פירק הסולן את הלהקה, ולאחר הפסקה קצרה בת שנתיים הקים אותה מחדש, והחליף את סוללת הנגנים. בשנת 2004 יצא האלבום המצוין "The System Has Failed", שכמו אמנים אחרים חייב לממשל בוש הרבה על ההשראה והקימה לתחייה של קריירה מדשדשת.
אחרי האלבום הקודם "United Abominations", שיצא בשנת 2007, והיה ניסיון של מגדאת' לחזור לימי תהילת הטראש של שנות ה-80, הצהיר מוסטיין כי האלבום החדש "Endgame" הוא הטוב ביותר של הלהקה מאז "Rust In Peace", שיצא ב-1990. להצהרה הזאת אין קשר למציאות, והיא בעיקר יוצרת רף ציפיות שאין הרבה סיכוי לעמוד בו.
בניגוד לדבריו של מוסטיין, קשה לומר שמדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה בעשרים השנים האחרונות, ואפילו "The System Has Failed" היה מעניין יותר, מכיוון שלא היה בו ניסיון לחזור על העבר. במקום זה נשארנו עם אלבום שהוא סיכום נאה של הקריירה הארוכה והמפוארת של מוסטיין ומגדאת'.
מגאדת'
יחצ
כיאה לסיכום מקצועי, כמעט כל אחד מהשירים נשמע כאילו יצא מאלבום אחר של הלהקה. האלבום נפתח עם קטע אינסטרומנטלי בן שתי דקות, שמזכיר את קטע הפתיחה של "So Far, So Good... So What!" מ-1988, בעוד השיר "Minutes44" נשמע כמו קטע שיצא מ-"The System Has Failed".
הבלדה "The Hardest Part Of Letting Go" מזכיר את "Risk" מלפני עשור, שהיה האלבום הידידותי ביותר של הלהקה, ואילו "HeadCrusher” היא רצועה שכאילו לקוחה מ-"Countdown to Extinction" משנת
1992.
יחד עם זאת, לאורך כל האלבום, מפגיז שחקן הרכש החדש של הלהקה, הגיטריסט כריס ברודריק, סולואים אנכרוניסטיים, כאילו האייטיז מעולם לא נגמרו.
למרות שמדובר בשורה של שירים טובים למדי, עדיין נותרתי עם חצי תאוותי בידי. אם יכולתי לתת עצה אחת למוסטיין הייתי מציע לו להניח לעבר ולא לנסות להתעלות עליו, כי זה פשוט לא יעבוד. דווקא כשהוא מתמקד בהווה, הוא עושה את זה הכי טוב בעולם, גם אם כבר לא מדובר בגיטריסט הכי מהיר במערב.
מגאדת' - Endgame
נא להמתין לטעינת התגובות
