11 מטומטמים: ביקורת על "האלופה"

אמנם מדובר בטלנובלה, וכל שניה חייב להיות טוויסט בעלילה, אבל ב"האלופה" יש גודש של טיפוסים מעצבנים שאחרי רבע שעה מביאים לך את הרצון לכבות את הטלוויזיה

אייל לוי | 21/9/2009 10:52

כנראה שיש המון אנשים שאוהבים את "האלופה". הרי אין הרבה סדרות ישראליות שהגיעו, במזל טוב, לעונה שלישית שיש בה מכל הבסטה. סקס, זוהר, כדורגל, תככים, חתיכות, כסף. שלל ממתקים נכנסו לתסריט העמוס, אבל אני למשל, לא אוהב. בכלל לא.

האלופה צילום: יח''צ ערוץ 3

אני מת על כדורגל, אבל לא מצאתי טיפוס אחד שאפשר להרים למענו דגל ביציע. 95 אחוזים מהנוכחים הם חארות, ארכי-מניאקים. כדורגלנים, סוכנים, רופאים, עיתונאים. סגרתי אחרי שעה את הפלזמה עם מועקה בגרון. באיזה עולם מבאס האנשים האלה חיים.

סער פדידה, יהודה לוי בשבילכם, הכדורגלן המוכשר בישראל, הוא איש איום. ריק כמו כדור פינג פונג, או לפי מה שלמדנו עליו בפרק הראשון - "חרמן על סטרואידים". אני מבין שזו טלנובלה, שכל שניה חייב להיות טוויסט בעלילה, אבל יש פה גודש של טיפוסים מעצבנים שאחרי רבע שעה מביאים לך את הרצון לכבות את הטלוויזיה ולפתוח במוצאי יום כיפור, עם אופציה לשמחת תורה.

אבל עזבו תוכן, מה עם אמינות? הסדרה מספרת על מנצ'סטר, שממוקמת בצפון אנגליה, והתמונות שבחרו להראות הן של לונדון, אם עדיין הביג בן אכן נמצא בבירה האנגלית. נו, בחייכם, כולם חלולים כמו פדידה?

לא סתם בחרו היוצרים לשדך את הכוכב הישראלי ליונייטד, המועדון המפואר והנוצץ בעולם. אבל ממש במקרה הקרינו אתמול, בערוץ ספורט 2, את "יומני הקפטן", סרט מ-1993. המפיקים ציידו אז את סטיב ברוס, קפטן מנצ'סטר יונייטד, במצלמה ושלחו לחדר ההלבשה, כמעין גרסה מוקדמת של "האלופה".

ברוס רחוק קילומטרים מיהודה לוי היפיוף. יליד קורברידג' שבצפון אנגליה, המחזיק באף שבור, כתוצאה מקרבות אוויר אלימים. הקפטן אמנם טיפוס מחוספס וקשוח, אבל בניגוד לחבר'ה השקופים של הטלנובלה, הוא אינטליגנט ורהוט, אנושי לחלוטין.

סרטו של ברוס מצולם רע, אבל הוא מראה את החיים בתוך המועדון. מוכיח כמה הם אפורים לפעמים, ממש כמו השמים שמעל מתקן האימונים.

באיזשהו שלב ברוס בוחר להתמקד בשני כוכבים צעירים, ראיין גיגס ולי שארפ, שבדיוק החלו את דרכם בקבוצה הבכירה. גיגס, הוולשי, צנוע ומופנם. הנה הוא מחכה לאחיו בתחנת הרכבת, חוגג יום הולדת לאחותו. בקושי מדבר וכשהוא מוציא מילה, הוא מספר בכנות על השנאה לנסיעות הארוכות, חלק מחיי הקבוצה.

שארפ הוא בדיוק ההפך, מעין פדידה

כזה. בחור יפה, מוחצן, שמציג לבמאי את ארון הבגדים, העמוס בחולצות מעצבים. הקריירה של השניים שווה בעצמה טלנובלה. גיגס משחק עד היום, בגיל 36, במנצ'סטר יונייטד, ואילו שארפ פרש מזמן, ולפעמים אפשר לראות אותו בסדרות ריאליטי בריטיות בתור השחקן המוכשר, שנפל בגדול.

אז כאוהד מנצ'סטר, כבר למעלה מ-30 שנה, אני רק יכול להודות שפדידה ושארפ לא משחקים אצלנו. תנו לנו את החיים האמיתיים, אפילו אם הם טיפה אפורים וצנועים, סטייל סטיב ברוס.

"האלופה", יום ראשון הוט 3, "יומני הקפטן", יום ראשון, ספורט 2