מיטב האמנים הכריעו: "גן השקמים" הוא השיר התל-אביבי של כל הזמנים
גלי עטרי מזמזמת את "גן השקמים" של ריקה זראי, סי היימן את "צוותא" של שלמה ארצי וגברי בנאי נזכר דווקא ביוסי, אחיו, עם "בחולות". לכבוד ראש השנה בוחרים אמנים וכותבים את השיר שמסמל עבורם את תל אביב. ובמקום הראשון: "גן השקמים", אלא מה? פרויקט מיוחד של זמן תל אביב
כולם נפלאים ויפים, כמה מהם מוכרים יותר ואחרים פחות. את הרשימה הרכבנו ממאה השירים המוכרים יותר שהעיר מוזכרת בהם, אתריה השונים, רחובותיה, גגותיה ופינות החמד שלה. שלחנו את הרשימה ליוצרים שכתבו על העיר, לזמרים שפעלו ופועלים בה ושרו עליה ועוד (מנחצ'ה היימן עד טל גורדון). מכל כותב ביקשנו דירוג של עשרת השירים שהם בעיניו הכי תל-אביביים. את התוצאות שקללנו, כל שיר קיבל ציון לפי מקומו ברשימה, וכך דירגנו בסופו של דבר את רשימת עשרים השירים הכי תל-אביביים. השיר שקיבל הכי הרבה נקודות הוא "גן השקמים" בביצוע ריקה זראי.
להלן 20 השירים התל-אביבים המובילים את הרשימה:
1. "גן השקמים", ריקה זראי. מילים: יצחק יצחקי, לחן: יוחנן זראי.
2. "על גגות תל אביב", אלונה דניאל. מילים ולחן: אלונה דניאל.
3. "העיר הלבנה", שלמה ארצי, אריק איינשטיין. מילים ולחן: נעמי שמר.
4. "אז מה", החלונות הגבוהים. מילים: אריק איינשטיין, לחן: שמוליק קראוס.
5. "גן מאיר", דנה ברגר. מילים ולחן: דנה ברגר.
6. "פנס בודד", התרנגולים. מילים: יוסף דר וחיים גורי, לחן: סשה ארגוב.
7. "ערב עירוני", יוסי בנאי. מילים: נתן אלתרמן, לחן: יוני רכטר.
8. "תל אביב, גדות הירקון, 1950". מילים: אריק איינשטיין, לחן: שלום חנוך.
9. "יש לי סימפטיה", נורית גלרון. מילים: מאיר ויזלטיר, לחן: שלמה גרוניך.
10. "מכה אפורה", מוניקה סקס. מילים ולחן: חברי מוניקה סקס.
11. "אין כמו יפו בלילות", התרנגולים. מילים: חיים חפר, לחן: פרנסואה לוריס.
12. "דצמבר", דפנה ארמוני. מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי.
13. "איך עושים תקליט", שמוליק קראוס. מילים: יעקב רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס.
14. "חלון לים התיכון", יהודה פוליקר. מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר.
15. "בחולות", יוסי בנאי. מילים: חיים חפר, לחן: עממי צרפתי.
16. "צוותא" שלמה ארצי. מילים ולחן: שלמה ארצי.
17. "טיטינה", יוסי בנאי ויונה עטרי. מילים: לא ידוע, לחן: ג'וליאן פרדיננד.
18. "בכל זאת יש בה משהו", יונה עטרי ואילי גורליצקי. מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי.
19. "תל אביב", אריס סאן. מילים: יהודה אופן, לחן: אריס סאן.
20. "במקום הכי נמוך בתל אביב", אסתר שמיר. מילים ולחן: אסתר שמיר.
עינת שרוף
אני מציבה במקום הראשון את השיר "הילד ניסים". זה שיר שמתאר דרך העיניים של הילד ניסים את מה שקורה בתל אביב של לפני הקמת המדינה. זה שיר של אלתרמן, והוא מתאר את תל אביב שאנחנו הכי מתגעגעים אליה. הוא מספר שם על מוגרבי ועל כל האתרים המפוארים של אז, שלצערי הלכו ונכחדו. היום אנחנו מנסים לחפש ולבנות לעצמנו אתרים חדשים של תל אביב כמו הנמל שכולנו מבלים בו ועוד מקומות שנוכל בעוד מאתיים שנה להגיד איזה אנחנו מתגעגעים למקומות האלה.
כל דור והאתרים המפוארים שלו. את השיר "העיר הלבנה" בביצוע של אריק אינשטיין בחרתי במקום השני כי אני אוהבת את אריק כל כך. הוא התל-אביבי הכי-הכי עם התה והעוגיות שלו ברחוב חובבי ציון שהוא גר בו. בכל פעם שאני עוברת ליד הבית שלו אני מסתכלת בעיניים כלות לעבר הקומה שלו אולי הוא יוציא את הראש וינופף לי לשלום. זה חלום שלי כבר שלושים שנה. יש לו הקול הכי חם וצלול, והוא עשה את השיר של נעמי שמר בצורה מדהימה.
את השיר "פנס בודד" אני אוהבת מאוד, ופתחתי בו את המופע האחרון שלי בקיסריה. המופע היה מלא לשמחתי. אני אוהבת את השיר כי הוא געגוע וזיכרון לילדות של כולנו, זה לא משנה אם נולדת בתל אביב או במושב חצב כמוני, אתה תתגעגע תמיד לשכונה, לספסל ולפנס ההוא הבודד ששיחקת לידו עד שירדה החשכה.
אני אוהבת מאוד לשיר את "בחולות" עם קהל כי הקהל יודע תמיד לענות את המילה 'בחולות'. יש בשיר המון רוך, ושר אותו יוסי בנאי הגדול, שבכלל נולד בירושלים, אבל מזכיר
את השיר "שש עשרה" של חבורת בימות אני אוהבת מאוד כי הוא מתאר נוער בגיל 16 על גשר הירקון, וזה פשוט מרגש אותי. זה מזכיר לי את הסרטים שנעשו בתל אביב על הנוער בגילים האלה כמו "בחינת בגרות" ו"בלוז לחופש הגדול". שרו אותו אלי מנטבר ורותי, שהייתה אחר כך בסקסטה. השיר "קרנבל דיזנגוף" הוא שיר שמזכיר לי תמיד את הרחוב שאהבתי כל כך בשנות השבעים. תמיד כשהגעתי מהמושב בשנים ההן ביקשתי מההורים שיורידו אותי בדיזנגוף. זה היה הרחוב עם בתי הקפה והמפורסמים והאמנים. היה כיף להתחכך אז עם היפות של דיזנגוף".
שושנה דמארי שרה את "צריך לצלצל פעמיים" ואת חייה היא סיימה בדירה קטנה בתוך תל אביב, כמו שהיא רצתה. אני מספרת תמיד בהופעות את הסיפור של השיר, שהיו גרות אז בתל אביב שתי משפחות בדירה, ואם רצית את משפחת לוי היית מצלצל צלצול אחד; ואם את משפחת כהן, אז שני צלצולים. אלתרמן כתב שיר פשוט מדהים". "את השיר 'זוהי יפו' של אבי טולדנו אני אוהבת כי זה שיר חובה בערב שירה בציבור. השיר מתאר את ההוויי של יפו, את הלילה, הכוכבים בקיץ ויש בשיר הזה משהו יפה ורומנטי. יש תיאור של קיץ ביפו, והקהל שר את השיר הזה כמו מקהלה אחת גדולה'.
בחרתי פזמונים שונים המאפיינים את תל אביב בזמנים שונים, בקצבים שונים ובמצבים שונים, אבל לדידי מלך המילים הגדול של תל אביב היה הווה ויהיה - המשורר נתן אלתרמן המנוח. לאף אחד אין הז'נגלריות המילולית שאפיינה אותו בכתיבת פזמון - מילוליין אמיתי. הוא שלף את פזמוניו משרוול ידו הרועדת משתייה בקפה "כסית" בדיזנגוף בתל אביב - אחד-אחד. אבי עוד זוכר אותו משרבט כשהוא אוחז בידו האחת את ידו הכותבת לבל תרעד. הוא הצליח להפתיע את קהלו ואת העיר פעם אחר פעם. רומן אמיתי בינו ובין העיר, אשר ידעה אותו משתרך על מדרכותיה שיכור כלוט, הרי "בכל זאת יש בה משהו".
אבל לא רק בגלל נתן אלתרמן האגדי בחרתי ב"ערב עירוני", אלא גם בגלל געגועיי ליוסי בנאי ז"ל, האיש בעל אלף הצבעים בקולו, הן כשחקן והן כמבצע שנסונים בעברית. על רקע כוכבי הפלסטיק והאינסטנט של "כוכב נולד", געגועיי אל בנאי רק מתעצמים. איך הוא ידע להגיש ולהגמיש פזמון - ממש בית ספר.
אבל לא רק בגלל יוסי בנאי הנפלא בחרתי ב"ערב עירוני", אלא גם בגלל יוני רכטר שהלחין אותו. מעטים הם המלחינים שקוראים באמת את המילים שכתב הפזמונאי ומתחשבים בהן. ראשון המלחינים המורכבים שיש להם כבוד של יראה למילה הכתובה הוא יוני רכטר. כאשר אתה שומע את המנגינה הלאה שלו גם אתה רוצה להביט בעייפות קיומית "איך הלבנה חולצת שד/ מקיר הבית שמנגד", ולומר לערב התל-אביבי נוגות, "הי, למה באת?"
"גדות הירקון" של שלום חנוך הוא השיר הכי תל-אביבי והכי מקסים בעיניי. זה מגיע מהמון מקומות. זה מגיע מזה ששלום חנוך הוא היוצר הכי תל-אביבי או הכי טוב או הכי מוכשר או כל התשובות נכונות. השיר הזה מדויק כל כך, מרגש כל כך, מריח כל כך ירקון שלא ניתן להתבלבל ולא להפנים שהוא פנינה אמיתית. הירקון לא היה ממש חלק מהילדות או מההתבגרות שלי, כלומר הייתי שם, אבל יותר הייתי בגן החיות הישן או בכיכר דיזנגוף של פעם. המסתורין של המקום הזה בגלגוליו השונים, הכיעור והיופי ביחד עולים מהמוזיקה של השיר הזה ומחברים אותי בחזרה למקום שמעולם בעצם לא התחברתי אליו.
את "מי תכנן את תל אביב" הצבתי במקום השני. פה זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה לא שיר, זה סרט. אני חושב שאת הסרט "ארבינקא" ראיתי יותר מעשרים פעם. זה נובע מהערצה ברורה לקישון ומחיבה מיוחדת לטופול של התקופה ההיא. התקופה של החן הבלתי נגמר והקסם הממזרי התל-אביבי של האיש הזה. השיר לא ענק, אבל הוא עושה לי את זה ברמה נוסטלגית, ולעזאזל לחן לא גאוני או מילים לא מצוינות. השאלה עדיין נשאלת - מי תכנן את העיר הזו ועשה כל כך הרבה טעויות שמשאירות אותנו כאן כל כך הרבה שנים.
"הבובות מחלון הראווה" במקום השלישי. כשהייתי נער הייתי פסנתרן ומלחין, והחלום הגדול היה להתקבל ללהקה צבאית. אני חושב שכשהייתי באזור גיל הבר מצווה יצאה ההפקה הזו של להקת פיקוד דיזנגוף עם השיר השווה הזה. אני חושב שזה היה אחד הקליפים הראשונים של הטלוויזיה הישראלית כי אני זוכר תנועה וכוראוגרפיה יותר ממוזיקה. השיר "נמה יפו" הוא סתם שיר ענקי, ובעיקר עבודה גדולה של יוני רכטר על כל הערב הזה, שההקלטה של השיר הזה לקוחה ממנו.
בחרתי במקום הראשון את השיר "העיר הלבנה" כי הוא שיר מקסים בעיניי. הוא גרם לי שנים להאמין שתל אביב באמת עיר לבנה. אבל כשעברתי לגור בה לפני שלושים שנה גיליתי שיש לה גם צבעים אחרים ולבן הוא לאו דווקא הצבע הדומיננטי שלי. אני מעדיף את הביצוע של אריק אינשטיין, אבל יש לי פינה חמה בלב לביצוע המקורי של לוליק.
את השיר "תנו לנו יד ונלך" אני אוהב כי הוא גורם לי צביטה בלב כל פעם שאני שומע אותו. מוזכרים בו כל מיני מקומות בעיר שלא זכיתי להכיר כי הם נהרסו לפני שהגעתי אליה. זו תל אביב היפה של פעם. את השיר "דצמבר" אני אוהב כי זה שילוב מיוחד של מילים ולחן, אלתרמן ווילנסקי במיטבם. השיר "שש עשרה" מלא בחן התל-אביבי של בני הנוער והתמימות של הגיל הזה פעם. שילוב מוצלח של מילים ומנגינה. השיר "יש לי סימפטיה" מצליח להביע את כל האורבניות של תל אביב, את כל האווירה העירונית, והביצוע סוחף ומיוחד.
את השיר "בכרמי תימן" אני אוהב כי מובע בו הפן האקזוטי של תל אביב שגם בפרוורים שלה יש קסם מיוחד שחשוב לשמר. את השיר "תל אביב, גדות הירקון, 1950" אני אוהב כי השיר צובט בלב כי הוא מתאר את אווירת פעם. את השיר "גן השקמים" אני אוהב כי זה בעצם הסמל של תל אביב. אני מרגיש אליו קרבה מיוחדת כי גרתי ממש קרוב לגן מאיר ולידו נמצאות השקמים. שם גם הכרתי את אשתי. השיר "לא נרדמת תל אביב" מבטא בעיניי את תל אביב של שנות השמונים. הייתי אז חייל שהגיע לגלי צה"ל, וביליתי במקומות שהאווירה בהם מתוארת בשיר הזה.
את השיר "על גגות תל אביב" אני מכניס לרשימה כי הוא מזכיר את תקופת מלחמת המפרץ, שהייתי בה אב צעיר לשני ילדים זאטוטים. גרנו במרכז תל אביב, ואני זוכר את האזעקה הראשונה ואת הפאניקה של ההתגוננות. לא ידענו אז שהסיפור הזה יגיע לתל אביב והתבדינו.
בחרתי את "מכה אפורה" של מוניקה סקס. קשה לדעת מה תל-אביבי יותר בשיר הזה, הקליפ או השיר עצמו. מצד אחד הקליפ מצולם במקום אחד בלבד, ורואים בו כל הזמן אנשים שמצטופפים ונלחמים על מקום תחת קורת גג אחת (מישהו אמר בעיית שכירות?), ומולם כל העיר רצה ונמצאת, כהרגלה, בתנועה בלתי פוסקת.
מצד אחר המילים בבית הראשון בשיר מותאמות כל כך לאופי של אלה שגרים וחיים בה. לשכור חדר, לחיות מדקה לדקה, לעבוד בעבודה זמנית, לחתום בלשכה ועם כל הבלגן הזה עוד יש אפשרות לקבל השראה ולכתוב מזה סיפור, איך אפשר בכל הבלגן הזה לקבל השראה, רק אלוהים יודע. בעיניי, השיר שהיה מזוהה עם הסדרה פלורנטין בערוץ 2, הוא אולי השיר הכי תל-אביבי שיש.
רגע לפני שבאים אל העיר הגדולה כמו בפתיחת השיר עצמו מתחילים לתכנן אלף ואחת תכניות. ברגע שמגיעים אליה מבינים כמה היא קשה, לוחצת, אפילו בעייתית לפרקים, ובכל זאת אף אחד לא היה רוצה להחליף אותה במגורים באופקים. הדבר שאולי הכי מאפיין את העיר בשיר הזה הוא בעצם הרקע לדמויות בקליפ. דלת שנראית די ישנה, עם תיבת דואר מצ'וקמקת, בקומת הקרקע אשר נמצאת ממש על שפת הרחוב. כי בעיר כמו תל אביב יש אנשים שגם בתנאים כאלו מוכנים לחיות, וכנראה בגלל זה העיר הזאת חיה ותוססת ולו רק למען אותם אלה שמוכנים לעשות הכול רק כדי לגור בה, אם צריך אפילו בדירת חדר. בפלורנטין.
כמו רוב התל-אביבים שאני מכיר, גם אני לא גדלתי בתל אביב, וכמו כל האנשים שלא גדלו בתל אביב, גם אני צמחתי על האתוס של הכרך הכביר, זה שכל פעילות תרבותית נשגבת בישראל מתרחשת בין ארמונותיו הלבנים.
עם השנים למדתי שהארמונות הם בעצם דירות מתפוררות ושורצות מקקים, וכמעט כל פעילות תרבותית אמיתית בארץ הזו מקורה בפריפריה, אבל הרי זו תל אביב האמיתית עבורכם: מקבץ של פליטים מחיפה, שהמציאו את עצמם ואת רחובותיהם מחדש, בטענה מגוחכת שהם מצויים בטבורו של עולם. במקום הצפוף וחסר האסתטיקה הזה הם לא הקימו את תל אביב הפיזית, אלא את המיתוס. הרעיון. וכרעיון, תל אביב היא הצלחה מסחררת. מסחררת כל כך עד שהצליחה להשכיח את תל אביב האמיתית.
יענקל'ה רוטבליט, שכתב את "איך עושים תקליט", נולד וגדל בחיפה ומתגורר מרבית שנותיו בירושלים. שמוליק קראוס, המלחין והמבצע, הוא ירושלמי במקורו, והשתקע בתל אביב רק אחרי שמלאו לו שלושים. השיר הזה שלהם מתמצת בצורה גאונית את ההוויה התל-אביבית - המופלאה, אך הפיקטיבית - שכולנו כמהים לה.
אנשי הפריפריה והתל-אביבים בפועל. תל אביב שגדולי האמנים והאינטלקטואלים ספונים בה בבית המקדש, הוא "כסית", ומנפקים יצירות מופת בין כוסית לכוסית. תל אביב של חברותא, שכולם בה מכירים את כולם ומייצרים בצוותא אבני דרך תרבותיות. תל אביב שהיא כמו קיבוץ, רק עם הרבה יותר פרסום, תהילה וחתיכות (שסמי מנסה למזמז). תל אביב שכבר לא תהיה לעולם, וככל הנראה גם לא הייתה מעולם.
אני אוהב את תל אביב הזאת כי היא שונה כל כך מתל אביב שאני מבלה בה את ימיי, וכשאני חוזר הביתה, למודיעין, אני מקשיב ל"איך עושים תקליט" ומחייך. בהנאה ובאירוניה.
בשבילי השיר הכי תל-אביבי הוא השיר "בחולות" ששר אחי, יוסי בנאי. השיר מספר איך קמה העיר הזו מכלום. השיר פשוט מדבר על זה. לא היה פה כלום, ורק חולות ובנו עיר כזו, וזה דבר קרה בימינו. אני גם אוהב את "פנס בודד" ששרנו בגשש החיוור.
זה שיר יפה שעושה לי צמרמורת, ושרנו אותו גם בהלוויה של פולי. יש הרבה שירים יפים על תל אביב כמו "העיר הלבנה" של נעמי שמר. אני אולי נוסטלגי מדי, אבל אני אוהב את השירים שכתב אלתרמן על העיר. ישנו כמובן גם השיר "לילה בתל אביב" ששרנו, אבל זה שיר מאוד-מאוד ציני. הוא מתאר את רחוב דיזנגוף בלילה, והוא מדבר על חיי הלילה של תל אביב. שיר נחמד של עמוס קינן.
במקום הראשון הצבתי את "צוותא" של שלמה ארצי. השנה היא שנת 1980. אני: חיילת מבולבלת על תקן "חייל בודד". הורים: בלונדון. אחות: בירושלים. בסיס: בסירקין. שוכרת דירה בכיכר דיזנגוף, רחוב בר כוכבא 5, ועובדת בחנות הלחם בכיכר, ועוד לפרנסתי - מתחילה למכור עגילים מ"חרוזי ונציה" וכותבת ומנגנת את שיריי הראשונים בגיטרה בבית הקפה "כסית".
אבא נחצ'ה העביר אליי את תחושת גדולת המקום וחשיבותו למשוררים ולמוזיקאים. עברו שנתיים, ואני מסמנת עוד תחנה חשובה ומתחילה להופיע במועדון "הסליק" בלונדון מיניסטור, לימים "צוותאל'ה הקטנה". משם אני ממשיכה ל"פינגווין", "קולנוע דן", "הארד-רוק קפה טיילת מלון ימית-הירקון", ומתמקמת בעליית גג פסטורלית ברחוב יוחנן הסנדלר. טמירה ירדני, החתימה אותי עם: יהודית רביץ וקורין אלאל, וקובעת עובדה: פרמיירה - בצוותא!!!
אני מספיקה להכיר ולהיות ולראות את צוותא של הימים ההם של ציון, של אופרת הרוק "מאמי", של יוסי אלפנט שעומד על הבמה וחורך את הגיטרה החשמלית, של "להקה מקומית" שאחרי המופע טורפת מלאווח ב"נרגילה" של נרי וזיווה בשאול המלך, אך בעיקר של צוותא, ומצוותא בימים ההם יוצא שלמה ארצי שהולך קדימה לקיסריה, ואת מקומו תופסים - אנחנו, הדור של הזמרים הבאים: אהוד בנאי והפליטים, שרון ליפשיץ, קורין אלאל ואני.
אצלי במקום הראשון נמצא השיר "גן השקמים" בביצוע של ריקה זראי. זה שיר שיש בו גם עצב וגם שמחה של התקדמות החיים. אחר כך נמצאים כל השירים מהפרויקט של "תל אביב הקטנה", שהשתתפה בו גם אחותי יונה, עם יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, רחל אטאס ואחרים. אני למשל מתחברת מאוד לשיר "טינינה" וגם לשיר "רינה", יופי של שירים. אני אוהבת מאוד את השירים 'פנס בודד', "הילד ניסים", שגם ביצעתי בעצמי בעבר, "צריך לצלצל פעמיים" שגם יונה אחותי ביצעה. כל שיר בתקליט הזה של "תל אביב הקטנה" הוא פנינה בעיניי. זה אולי קשה להאמין, אבל ככה הייתה תל אביב של פעם.
זה לא משהו דמיוני, השירים האלה מתארים מציאות שהייתה קיימת. הם מתארים את ההתחלה של הישראליות שלנו, את התקופה העוברית של תל אביב, שבהתחלה הייתה תינוקת ואחר כך נערה ואחר כך בחורה והיום היא זקנה שובבה. אני גם אוהבת את הסלנג של אז שנמצא בשירים ההם. למשל לא אמרו אז את המילה "פרסומת", קראו לזה "רקלמה". בכמה מהשירים האלה נמצאת גם צינה דיזנגוף, אשת ראש העירייה, שמתברר כי הייתה סלב באותה תקופה. אני זוכרת שגרנו באלנבי 54, וכבר בתוך ילדה שמעתי סיפורים על מקומות שונים בעיר. היה לנו בבית רדיו, ויונה בדיוק התפרסמה מאוד ושמענו את השירים שלה ברדיו. אז זה פן אחד של שירי תל אביב ויש פן אחר - של שירי תל אביב המאוחרים יותר, שגם אותם אני אוהבת.
אני מתחברת מאוד למנגינות של "חלון לים התיכון" של פוליקר ול"ביום של הפצצה" של רמי קלינשטיין. הלחנים של שני השירים האלה פשוט נפלאים, והטקסטים מדברים אליי מאוד. נכון שזה לא אלתרמן, אבל גם המילים של השירים האלה יפות מאוד. אמנם זה לא העומק של השירים ההם של פעם, אבל אני בהחלט אוהבת גם את השירים החדשים. עוד שיר שאני אוהבת מאוד הוא "לילה לי" של יוריק בן דוד, שיר נהדר שלקוח מפסקול הסרט "דיזנגוף 99" שהשתתפתי בו.
אני בחרתי את השיר "דצמבר" של מזי כהן ודפנה ארמוני. השקיעות של החורף הן הכי יפות. אומרים שזה משהו בדחיסות של העננים - הכובד שלהם בשמים, והקרניים של השמש שנשברות. אולי זה בכלל חוסר הנגישות של הים שלנו, שתמיד הוא כל כך פה, ובחורף פתאום מסובב לנו קצת את הגב. פעם הלכנו לשם בחורף, אני ואת ועוד מישהי, אני לא זוכרת מי.
הלכנו עם החול עד המים, אפילו ששמש ששקעה לא חוזרת ומתגלה כשמתקרבים, הכול רק נעשה רטוב יותר ומגרד, ואחרי כמה דקות נשאר סתם ים שחור סוער, ואז גם גשם ועצבים ואין מוניות ואין מטריות. לפני כל זה הייתה שקיעה של חורף. בשבילה הלכנו. ישבנו גבוה, על אחת התצפיות שבטיילת, אפילו שהייתה המון רוח, והיה קר. ישבנו והסתכלנו, והתפעלנו מהחיים, מעצמנו ואחת מהשנייה. ממה שמחכה לנו. ממה שתכף יתחיל. היינו הכי יפות בעולם. זה "דצמבר" בשבילי.
כמה מהשירים היפים ביותר על תל אביב לא נמצאים במבחר הזה. למשל השיר המקסים "ערב" של אלתרמן ורוני ידידה או "ירח" של שלמה ארצי. חסרים לי עוד כמה. בכל זאת מצאתי כאן כמה שירים נפלאים, ובעצמי הופתעתי מן השיר שבחרתי למקום הראשון כי זה לא מה שהתכוונתי. הייתי בטוח שאני הולך לבחור את אלתרמן, שהוא לא רק הגאוני במשוררים, ולא רק משורר שנולד כמעט עם תל אביב, אלא ששירי תל אביב שלו - בחן האין-סופי שלהם, בשכלולם, בכמותם, בפופולריות העצומה שזכו להם - מייצרים מסה משוכללת ומקסימה שאף אחד לא יכול להתחרות בה. היה לי גם מועמד ברור, השיר החכם והנפלא "בכל זאת יש לה משהו".
לפני שאגיע לשיר התל-אביבי מספר אחת שלי אגיד משהו על כמה שירים אחרים שבחרתי. איך אפשר בלי נעמי שמר ושלמה ארצי ו"העיר הלבנה" שלהם, שממש מעביר בנו את טעם הכחול הימי התל-אביבי והראשית של תל אביב הלבנבנה, אז והיום: "מקצף ים ועננה/ בניתי עיר לי לבנה". נעמי שמר המופלאה אחראית גם לכתיבת השיר הסופר-נוסטלגי: "היה היה לי טנגו", על תל אביב של שנות הארבעים בערך: "שופעות עינייך אור ירוק", וזמרת המלחמות שלנו יפה ירקוני עולה אלינו בכל יפעתה העירונית והסקסיות התל-אביבית שלה מימי מלחמת השחרור וכן "דיזנגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר" ששרה להקת משינה ויובל בנאי.
אף פעם לא הבנו למען האמת את הדימוי הזה, אלא אם כן מדובר באזהרה נבואית מפני היטמעות במזרח התיכון הערבי, אבל השיר מדליק ומכניס לקצב המלנכולי שהוא מכניס. כולם יודעים. גם "במקום הכי נמוך בתל-אביב" של אסתר שמיר וגם "על גגות תל-אביב" של אלונה דניאל כבר הפכו למנטרות, מעבר לשירים. לכן איזאפשר בלעדיהם, כמו שאי-אפשר בלי "צריך לצלצל פעמיים" (שוב אלתרמן). כולם מראות תל-אביביים המעבירים תקופה מסוימת מאוד כי ברור ששושנה דמארי שרה על תקופה שלא היה בה טלפון למשל. לכן צריך לצלצל פעמיים כי אי-אפשר לדעת מי בא ומתי. העיקר ששושנה דמארי המקסימה בפנים. איך אפשר בלעדיה? נשארו לנו לפי הספירה שלי (אולי אני טועה) שני שירים בלבד. קשה-קשה. איך אפשר בלי "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", שכל טעם הקטינות האסורות והמין מתערבב בו למהות תל-אביבית מאוד?
נשאר לי שיר אחד, ג'וקר אחד, ששמרתי לסוף. בצער גדול אני מוותר על "שלל שרב", שירם המופלא של מאיר אריאל וגידי גוב, שאני לא לגמרי בטוח במהות התל-אביבית שלו. הוא מעבר לזה. אני מוותר גם על "ערב עירוני". גם הוא שיר נהדר. גם על "התחנה הישנה" של טיפקס, גם הוא שיר יפה מאוד, ואני מגיע לשיר שאני לא מוותר עליו, ואפילו בחרתי להכתיר אותו כשיר הכי תל-אביבי: זהו "גן מאיר" של דנה ברגר, שכל מהות התל-אביביות העכשווית, עמוקת הנפש, עמוקת האמנות, עמוקת הבדידות ומשברי האהבה, נמצאת בו, במילים שאין אמיתיות מהן: "ירח זורח מעל גן מאיר/ אני לא מצליחה להרגיש בבית", ובהמשכו עוד שורות נפלאות: "ראש השנה בחוץ/ בפנים הכול שבור לי". כמה תל-אביבי.
גם המילים, גם הלחן, גם הביצוע הם של דנה ברגר הנהדרת. גם זה כשלעצמו מייצג משהו חשוב מאוד: תל אביב הייתה ונשארה בירת השירה הישראלית, והנה, המשוררים החדשים החשובים ביותר, האפקטיביים ביותר, היורשים האמיתיים של ביאליק ואלתרמן, אינם משוררי הכתב למיניהם, אלא המשוררים הזמרים. אלה שיוצרים את השירים שלהם בעצמם. דנה ברגר היא משוררת כזאת, ולכן היא מייצגת גם משהו שמעבר לה עצמה בלבד. היא רוח של דור שלם. כן, יש לי סימפטיה למשוררות יוצרות בתל אביב וגם למשוררים (אגב, איפה ברי סחרוף ומיכה שיטרית וארקדי דוכין ואהוד בנאי? אל תגידו לי שלא היה אפשר למצוא משהו תל-אביבי שלהם).
נא להמתין לטעינת התגובות
