עבד כי ימלוך
אחרי שהופיע לצד אל פצ'ינו בניו יורק אבל חי שם כעני מורעב, חזר רונן יפרח לארץ כדי לגלם את המלך הורדוס ב"סלומה" של אוסקר ויילד. סוג של ריאיון מלכותי
"האמת היא שאני לא ממש מתבאס מזה, אבל מצד שני אני לא אגיד שאני לא מתגעגע לניו יורק", הוא אומר, "ברור שאני מתגעגע. ניו יורק הייתה בשבילי כמו מאהבת. עשיתי איתה אהבה כשגרתי שם. אני זוכר את עצמי עומד שם מול הבניינים הענקיים האלה, ומרגיש כאילו שאני מנהל איתם סוג של מערכת יחסים. אין ספק שהתקופה שם הייתה מהמדהימות שהיו לי בחיים. במיוחד ההפקה שעשיתי עם פצ'ינו".
איך באמת היה לעבוד איתו?
"כשפגשתי אותו בפעם הראשונה הייתי בהלם מוחלט. כמו ילד קטן. אני חושב שהיד נשרה לי מהמקום ונשארה אצלו. אבל בסופו של דבר, פה, בישראל, הייתה אהבת חיי, בת זוגי, ופה גם נולדה הבת שלי ואוטוטו יוולד לי עוד ילד. אלה הרגעים הבאמת מרגשים בחיים".
ובכל זאת, הרי כבר הגעת למצב של שחקן שעובד בניו יורק. עוד קווץ' קטן ויכולת לפרנס את הילדה שלך בעזרת משכורת רצינית של שחקן אמריקאי.
"האמת, זאת קצת אגדה, כל הפאר הזה שמייחסים לאמריקה. לא כל מי שהיה בהפקה עם אל פצ'ינו מרוויח כמו שאל פצ'ינו מרוויח. ממש לא. אני הרווחתי בתקופה ההיא מאה דולר לשבוע. זהו. וכל מי שהיה בניו יורק יודע כמה שאי אפשר לחיות שם בלי כסף. הייתי שם מאוד רזה, כי פשוט לא אכלתי כי לא היה כסף.
"היה איזה מין מקום כזה של הומלסים שהיו באים לשם לקבל המבורגר ב-99 סנט, והייתי מתגנב שם לתור בלי שיראו אותי, קונה שני המבורגרים, בולע אותם, וזה כל מה שהייתי אוכל כל היום. בשלב מסוים אמרתי לעצמי,'טוב, מספיק, אני רוצה לחיות'".
עכשיו , כאמור, יפרח, ירושלמי בן 37 ובוגר הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים, משחק ב"סלומה", מחזה פיוטי יפהפה של אוסקר ויילד משלהי המאה ה-19. המחזה מגולל את סיפור ההתאהבות האכזרית של סלומה, שלומית, ביוחנן המטביל שלא משיב לה אהבה - עד שבסופו של דבר היא מצווה על הריגתו. כל הסיפור מתרחש בירושלים של בית שני, בארמונו של המלך הורדוס, אותו מגלם יפרח. לדבריו, הדבר המרתק בגילום הדמות היה, קודם כל, איכות הכתיבה.
"ויילד היה גאון במילים", הוא אומר, "הוא כתב קלאסיקה מורכבת וקשה, ולכן כמעט לא עושים אותו. בארץ עשו אותו לאחרונה רק בתיאטרון המעבדה בירושלים וזהו. מצד שני, התפקיד שלי כתוב לתלפיות. זו דמות צבעונית ומרתקת של ליצן דיקטטור רגיש ואכזרי, מלא כאבים מהילדות ורגשי נחיתות יחסית לאביו, לצד רגש עליונות גדול ואגואיזם, לצד פרנואידיות. כל שורה ושורה שלו היא כמו סטייק עסיסי שאתה מת לנגוס בו. זה פשוט מרתק לשחק אותו".
איזה רגע במחזה היה הכי חזק עבורך?
"הסוף. כשהורדוס אומר לאשתו שהוא הולך להרוג את הילד שלה. בתור אבא, אני כמעט לא מסוגל להוציא את המשפט הזה מהפה שלי. זה דורש אכזריות בלתי נתפסת, אבל זה רגע נורא חזק ומרגש, והקהל מצטמרר ממנו. נראה לי שהרבה חשים כמוני".
מבחינה פוליטית-חברתית, המחזה של ויילד היה שערורייתי למדי בזמנו, מאחר שהוא מותח ביקורת ברורה על תופעות של פונדמנטליזם וקנאות דתית מחד גיסא, ועל תככים ואלימות פוליטיים מאידך גיסא. הוא מציג את דמותו של הורדוס כפרנואיד רצחני ומסוכן. כשכל זה מוצג בישראל היום, עולות שאלות פוליטיות חברתיות ברורות, שלדברי יפרח, בהחלט
"כל הזמן חשבתי על ביבי נתניהו", הוא אומר, "משהו בחלקלקות של הורדוס - בצורה שבה הוא מציג את עצמו בפני כל כמו איזה דוד נחמד כזה, אבל הוא בעצם ציני ואכזרי וחסר מעצורים - הזכיר לי את ביבי, אבל האמת היא שזה נכון לגבי כל פוליטיקאי. מעצם ההגדרה שלך כפוליטיקאי, אתה חייב להיות צבוע, עם דם על הידיים. אין לך אופציה אחרת.
"המחזה הזה מדבר על צביעות יותר מאשר על כל דבר אחר. גם צביעות פוליטית וגם צביעות אנושית. אפילו בין בני זוג. צביעות ושקרנות. במובנים רבים, המחזה הזה הוא ממש בית ספר לפוליטיקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם