לרסון והבלשים
החלק הראשון בטרילוגיה של סטיג לרסון הוא לא רק ספר בלשי: הוא רומן המתכתב עם הז'אנר, מהרהר על אודותיו ומסמן את גבולותיו מחדש
בדיוק באותו זמן ראה אור בארץ הכרך הראשון בטרילוגיה, בסדרה המוצלחת לספרות יפה של הוצאת מודן. הוא בהחלט זוכה להצלחה, הרומן הזה, ואף הפך לסרט - מה שלא אומר הרבה על ספרות, אבל אומר משהו על פופולריות.
מיכאל בלומקוויסט הוא עיתונאי, בעלים ומוציא לאור של כתב עת קטן, שהורשע בהוצאת דיבתו של איש עסקים גדול בשבדיה. רגע לפני כניסתו לכלא, מציע לו הנריק ונגר, טייקון ישיש, לחקור פרשה סבוכה: לפני כ-40 שנה, בעיצומו של כינוס משפחתי על אי, נעלמה הריאט ונגר בת ה-16 ללא עקבות. הנריק משוכנע שנרצחה, ולדעתו לא מן הנמנע גם שהרוצח הוא אחד מבני המשפחה הענפה, ששהה על האי באותו היום. אל החקירה נגררת גם ליסבת סאלנדר - צעירה א-סוציאלית מבריקה, האקרית מוכשרת ואחת שיודעת לקשור קצוות. החקירה שהיא עורכת עם בלומקוויסט עתידה להוביל אותם בין עסקאות כלכליות אל המרתפים האפלים של הרוע האנושי.
סיפור המסגרת של לרסון הוא מותחן פיננסים מן הסוג שפופולרי למדי בשנים האחרונות (הספרים של ג'וזף פיינדר הם דוגמה טובה). זה אינו רע כשלעצמו, כמובן, אבל זה כן שבלוני מאוד, נוסחתי, ואיך לומר - בכלכלה כמו בכלכלה, אין כאן באמת רגש אמיתי.
אלא שלרסון - שמת מהתקף לב בטרם ראה אור הכרך הראשון בטרילוגיה - היה סופר נבון: חלק הארי של הרומן הוא כבר סיפור אפל הרבה יותר, אפקטיבי בהחלט, במובנים מסוימים אפילו מבריק. סיפור החקירה שעומד בלב הרומן הזה - הניסיון לפענח פשע בן 40 שנה - מאפשר ללרסון להתכתב (באופן מודע לגמרי ובמוצהר) עם מסורת ספרי הבלש. בעצם, מעיר בלומקוויסט וצודק, מה שיש לנו כאן זו חקירה של פשע בחדר סגור, אלא שהחדר הזה הוא בגודל אי.
כבלשים קלאסיים רבים, גם בלומקוויסט אינו בלש במקצועו - אבל הבילוש פועם בו, הוא חייב לחקור (לא במקרה הוא עיתונאי). ואכן, בשלב מסוים גם בלומקוויסט כבר חוקר בשביל עצמו, נשאב אל תוך החקירה לא מפני שהוא חייב, אלא מפני שהוא לא יכול אחרת.
ודאי, יש לבלומקוויסט סיבה נוספת להתמיד: הנריק ונגר הבטיח לו מידע על איש העסקים שבגללו נכנס לכלא. אבל המידע הזה הוא הסיבה שבעטייה נכנס בלומקוויסט לחקירה, לא הסיבה שבגללה הוא ממשיך לחקור. בלומקוויסט עצמו הוא גם קורא גדול של ספרי בלש, ו"נערה עם קעקוע דרקון" הוא מחווה לספרות הבלש לא פחות משהוא ספר בלשי בעצמו. הוא מציע הרהורים על הז'אנר ועל שיטות הפעולה שלו. הוא מציית לחוקי הז'אנר, אבל גם מסמן אותם מחדש.
"נערה עם קעקוע דרקון" מצליח להיות מותחן טוב, מפני שבכל הנוגע לאותה חקירה מרכזית, הוא מצליח לשמור על רף גבוה של עניין, מקוריות, סקרנות ומתח, בלי להיות פתטי. החלקים הפיננסיים שלו משכנעים, אמינים ומרשימים פחות - גם מן הבחינה האנושית, גם מן הבחינה הספרותית -
קשה לומר שהדמויות של לרסון חורגות בהרבה מגבולות הז'אנר: מיותר לומר שהן אינן מתפתחות (טענה מטופשת בכל מקרה, כי גם בני האדם במציאות לא באמת "מתפתחים", ודאי לא במסגרת זמן מצומצמת, ולמה שנצפה מדמויות ספרותיות שישתנו לנגד עינינו), אבל נוסף לפרשת ההיעלמות המסקרנת, שכתובה היטב, הספר הזה מצליח בזכות דמותה של ליסבת סאלנדר, שעתידה לככב גם בשני הכרכים הבאים בסדרה. נכון, בהמשך היא מאבדת משהו מהאנטי חברתיות שלה, אבל היא עדיין דמות מיזנטרופית (ועל כן גם מקסימה ומרתקת).
צעירה בלגית אחת - חובבת ספרים שגם שולטת בשפה השבדית - ענתה לי, כששאלתי אותה בצ'כיה אם קראה מספריו של לרסון: "לא. כולם קוראים אותם, ואני חייבת לעשות את ההפך". לו רק ידעה כמה היא דומה בכך לליסבת סאלנדר, אולי הייתה משנה את דעתה. אם כי גם את ליסבת קל לאהוב דווקא כשקשה לאהוב אותה.
"נערה עם קעקוע דרקון", סטיג לרסון משבדית: רות שפירא מודן, 512 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
