מדף הספרים עם שי טובלי
המורה הרוחני שי טובלי מוציא ספר שירה חדש, וחושף בפנינו את עשרת הספרים שהשפיעו עליו ביותר. מתומאס מאן, דרך יונה וולך ועד כתבי אפלטון
דרך הנובלה המופתית הזאת, מצליח מאן לבטא ולעורר את הכיסופים הנעלים ביותר של האמן האמיתי: הכמיהה שיצירתו תסתנן מבעד לגבולות האמנות אל שדות הנצח; החתירה להשיג את היופי המוחלט והשלמות האלוהית. כל זה באמצעות סיפור רווי-הגות על סופר מזדקן המתאהב בנער יפהפה, וכמו איקרוס, צונח אל הקרקע משום שהעז לשאוף אל השמש. יצירה שעוררה בי דחף כה עז לדיאלוג עם מעמקיה, עד שלאחרונה חיברתי על אודותיה, כאחוז-דיבוק, ספר שלם.
יונה וולך צילום: רובי קסטרו
"מה שלומך דולורס" - יואל הופמן
יואל הופמן הצליח לא פעם ולא פעמיים ליצור ספרות שהיא על גבול ה"אין-מילה". על סף תהום הנצח הוא ניצב, נוטל את ההתרחשויות הסיפוריות ואת גיבוריו, טובל אותם בריק התהומי ומחזיר אותם רק חצי קיימים. מכל זה אנחנו מקבלים עולם חתרני, המתקיים בין המילים, בין המחשבות, בין רגע לרגע. משפט שתמיד אזכור: "אני אלמד אותך לצייר נוף שמימי. צייר מה שאתה רואה כאן וכתוב בתחתית התמונה 'שמים'".
"תת הכרה נפתחת כמו מניפה" - יונה וולך
"אני לא מרגישה איך שאני כותבת כמו מצב של עילפון אין לי בשר ואין לי עצמות ואין לי כלום ורק זה לבד..." - השיגעון הזה, שוולך מתארת באחד משיריה האחרונים, איפשר בכתיבתה את חירות התודעה וחופש התנועה שעוררו השראה ברבים כל כך. פראית כמו טראנס קולקטיבי בשבט אינדיאני, פורמת את המלים ואת הלינאריות של החיזיון, צובעת את התחושות הכי חמקמקות בשפה משלה... היא המורה שלי לחופש שמאחורי ספרות אמיתית.
"זכרון דברים" - יעקב שבתאי
האמביציה האדירה שהניעה את שבתאי בחיבורו של אחד הרומנים הנועזים והמושלמים ביותר שאני מכיר, הצליחה להפוך את היצירה הזאת לישות משל עצמה, כאילו יש לה גוף משלה ועולם מושגים משלה, ומרגע שנותנים לה להלך על התודעה את קסמה המוזר והמטריד, היא באופן בלתי נמנע מגדירה עבורך מחדש את מה שאפשרי בספרות, וכמה עמוק וחודר ומושלם עד להכאיב אפשר ללכת.
"מלקומיה יפהפיה" - ס. יזהר
המפגש עם הפרוזה הבלתי נתפשת של יזהר הותיר אותי פעור פה: הוא הדגים לי איך אפשר, כמו ב"מלקומיה יפהפיה", לפרוש על פני מאתיים עמודים הליכה של איזה אחד בשביל, בדרכו לאיזו אחת ששמה שולה. ההליכה הזאת, עבור יזהר, היא רק תירוץ - תירוץ להרחיב את הרגע עד אינסוף, תירוץ להתעכב על הניואנסים הכי דקים של הרגש, תירוץ לאהוב את החיים לא בזכות העלילה שלהם אלא דווקא בזכות החד פעמיות והייחודיות של הרף הרגע שחולף-לא-חולף בדיוק עכשיו. ספרות רוחנית לכל דבר.
כל כתבי אפלטון
"המשתה", "פיידרוס", "פיידון", "אלקיביאדס"... כל שיח אפלטוני שאני נקלע אליו כקורא תם מגלה לי את מה שמוריי לפילוסופיה בנסיונות הלימוד שלי באוניברסיטה לא הבהירו מעולם: קריאה בכתבים האלה יכולה לשנות חיים, מפני שפילוסופיה אינה הגות אינטלקטואלית אלא פעולה מעשית וישירה של התפתחות עצמית. כל ספרי העידן החדש מחווירים לנוכח הכתבים האלה, שהם מדריכים רבי עוצמה ליישום הכלל היווני-הקלאסי הנעלה מכל "דע את עצמך!".
"אי" - אלדוס האקסלי
בישראל מכירים את "עולם חדש מופלא" של האקסלי - שרטוט של חברה עתידנית מצמררת - אולם יצירת המופת האמיתית שלו טרם הגיעה אלינו (לשמחתי, נודע לי שבהוצאה מסוימת הוא נתון בתהליכי תרגום). ב"אי", הרומן האחרון שכתב לפני מותו, משרטט האקסלי בפירוט ובתעוזה מרשימים את ההפך הגמור: חברה אוטופית, שחיה הלכה למעשה את כל מה שהאמין בו. טקסט שהייתי שמח אם יום אחד היה קם מנהיג פוליטי וחברתי ומפיח בו חיים ממשיים.
א.ב. יהושע נועם וינד
"מר מאני" - א.ב. יהושע
אבל לא רק: גם "מסע הערב של יתיר" ו"מולכו" ו"גירושים מאוחרים" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"... הכתיבה של יהושע מסבה לי עונג והתרגשות בלתי פוסקים. פשוט ללכת יחד איתו, בכניעה גמורה, אל המקומות שאליו הוא דוחף את גיבוריו - מתוך הומור
ואירוניה וחוכמה ושובבות, הוא סוחף אותם לסיטואציות אבסורדיות שהן, בעצם, הקרנה של עולמם הפנימי, המסוכסך והבלתי-מדובר. "מר מאני" הוא רומן שאפתני במיוחד, שבו נבנה ומתגלה, שכבה על גבי שכבה, עולם שלם, גדוש בקשרים בלתי צפויים.
יוגה וסישטהא
יום אחד ניצב הנסיך ההודי רמה בפני החכם וסישטהא ושוטח בפניו את תסכולו הגדול מחוסר המשמעות של החיים והעולם. הוא מואס ב"הבל הבלים הכל הבל" ומבקש לדעת את האמת. וסישטהא נעתר לבקשתו ובמשך תקופה ארוכה, כשהשניים מוקפים באנשי חצר המלוכה ובחכמים נוספים, הוא מוביל את רמה, דרך סיפורים מתוחכמים והזויים, למצב של שחרור רוחני מוחלט. טקסט שבמשך 350 עמודים חוזר שוב ושוב (ושוב) על מסר אחד ויחיד, ועם זאת, מהפנט ומסחרר בצבעוניותו ובעוצמותיו.
"עונה בגיהנום" - ארתור רמבו
ממה טולטלתי יותר - משירתו של רמבו או מסיפור חייו החידתי, הכמעט-מיתולוגי? משורר שגדל פרא, שכתב במשך ארבע שנים בלבד (בין גיל 15 עד גיל 19) והתעקש למתוח את גבולות השירה מתוך כוונה "לברוא פרחים חדשים" באמצעות השפה. "עונה בגיהנום" - וידוי פואטי שניפץ את מבני השירה - נושא בחובו את כל ישותו הפנימית מלאת הסתירות, המעונה, הכמהה לגאולה, והגדולה מהחיים. בטיוטות ליצירה זו, שהיתה הלפני אחרונה, נמצא המשפט: "עכשיו יכול אני לומר שהאמנות אינה אלא טיפשות".
ספר השירה הראשון של שי טובלי, "לוכדי נצחים", יצא לאור בימים אלה בהוצאת גוונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
