"שלום לך עצבות": בין תמימות לאכזריות
בספרה של פרנסואז סגאן אין כתיבה אלגנטית במיוחד, דימויים מבריקים או עיצוב דמויות מופתי, אולם הוא מצליח להיות חד, מהנה ומטריד. יותם שווימר על הרומן שהפך לאבן דרך בספרות הצרפתית של המאה ה-20
הספר, שחולל סערה עם פרסומו בשנת 1954, נכתב על ידי סגאן בת השמונה עשרה, ובעט בממסד הבורגני המתחסד של צרפת בחוצפה ובנחישות.
"שלום לך, עצבות" חף מיומרות ספרותיות. לא נמצא כאן כתיבה אלגנטית במיוחד, דימויים מבריקים או עיצוב דמויות מופתי. אולם, בהיעדר יומרות שכאלה, מצליח הרומן להיות חד וחריף, מהנה ומטריד, שהפכה אותו לאבן דרך חשובה בספרות הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-20.
באחרית הדבר לספר, שכתבו נורית גרץ ושלומציון קינן, מוצגות סוגות ספרותיות שונות, איתן מתכתבת סגאן בצורה זו או אחרת. אף על פי שמעניין לבחון את הרומן בהשוואה להגות פילוסופית מסוימת או לסוגת המלודרמה למשל, לא ניתן להכריע כי אלו היו כוונות הסופרת.
על כן, אני סבור כי לא מדובר ביצירה המתכתבת במפורש עם עולם הספרות, כי אם יצירה גסה ופשטנית לעתים, אשר נבעה כְלבה בוערת בסגאן הצעירה. מחשבותיה תורגמו לסצנות הדרמטיות שבספר; הרהוריה של ססיל בדבר מיניות, אהבה, עתיד נהנתני מול עתיד בורגני, צביעות מול פתיחות וכנות - כל אלו היו מנת חלקה של נערה טרם המהפכה המינית.
סגאן, אם כן, היא מבשרת של דור חדש המבקש למצוא את מקומו בעולם כאוטי, שכן עולמה הפרטי של ססיל - על אביה, האלמן הדון ג'ואן וארוסתו הסנובית האינטליגנטית - הוא מראה לחברה הצרפתית כולה.
אך להסתפק ולומר כי כתיבתה של סגאן גסה ופשטנית יהיה חטא של ממש. לפרקים מבליחה פסקה נהדרת, מבריקה בכנותה ובפשטות בה היא כתובה. כך לדוגמא, לאחר שנוזפת הארוסה אן בססיל על השתובבותה עם סיריל, בחור המאוהב בה, אותו היא פוגשת בבית החוף בריביירה הצרפתית, מתוארות מחשבותיה של הגיבורה, אך למעשה זהו תיעוד מלא רגש של מערכת היחסים בין האישה לנערה: "היא דיברה אלי בעמידה, הישירה אלי מבט והעיקה עלי מאוד. היא היתה מאותן נשים שיכולות לדבר בקומה זקופה ובלי שום תזוזה. ואילו לי נחוצה כורסה, אני זקוקה לסיוע של חפץ כלשהו שאפשר להחזיק בו. נחוצה לי סיגריה, נחוצה לי רגל שאפשר לנדנד ולהביט בה כשהיא מתנדנדת..."
המאבק בין הנערות והבשלות מהווה תמה מרכזית ברומן. ססיל מרגישה מאוימת מדמותה הכוחנית של אן, העלולה לשים קץ לחיים הנהנתנים שלה עם אביה, אך גם נמשכת אל הכריזמה שלה כאישה. בניסיון לבטל את האירוסין, היא הוגה תוכנית זדונית ואינה
במאמרה "לשאלת 'נצחיותה' של הספרות" (מתוך: "מדור ומעבר", פועלים 1977), כותבת לאה גולדברג כי לא ניתן לקבוע מדוע יצירה מסוימת עתידה לחיות "לנצח". היא מוסיפה ושואלת, "אך מי לידנו-יתקע כי הרגשת הצורה אינה משתנית עם הדורות כדרך שמשתנית הרגשת הסנטימנט או המחשבה?". אין ספק כי הקריאה ב"שלום לך, עצבות" בצרפת של שנת 1954, היתה מפעימה ומסעירה פי כמה משתהא כיום. על-כן, תהיה זו טעות לבקש סערה שכזו בישראל של שנת 2009.
אין לבחון את הרומן על פי אותן אמות מידה, שכן מה שנחשב פורץ דרך, גס וחדשני, יקרא היום בנחת ובתהייה מסוימת. יותר מיובל לאחר פרסומו, זוהי לא עוד זעקה משולחת רסן, כי אם כתב עדות מסקרן ומרגש אודות התבגרותה של נערה התועה במרחבי הנשיות והאהבה.
התרגום החדש לעברית, עליו אמון דורי מנור, מצליח להעביר את אותה רגישות הנעה בין תמימות לאכזריות. ומעל לכל, הוא הוכחה לכך שדווקא בוסריות הרומן הפכה אותו עם השנים ליצירה בשלה.
"שלום לך, עצבות" מאת פרנסואז סגאן, תרגום: דורי מנור. הוצאת אחוזת-בית, 141 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
