קלאסיקה מודרנית
האוסף החדש של עמיר בניון מסכם עשור פורה במיוחד של אחד האמנים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית
עמיר בניון צילום: אוהד רומנו
אחזתי בדיסק ואפילו לא התלבטתי אם לקנות. היה ברור שאין מצב להשקיע במישהו שנראה כמו איזה אייל גולן חדש וטרנדי. “בטח הוא סתם רדוד”, חשבתי לעצמי והמשכתי לקופה עם הדיסק של רובי וויליאמס ביד.
אל בניון התחברתי דווקא באלבום השני שלו, הכבד והמהורהר, בזכות הדואט עם מיכה שטרית “שמחות קטנות”. אהבתי גם את האלבומים שיצאו לאחר מכן, “שלכת” ו”ניצחת איתי הכל”, אבל ההבנה שמדובר באמן חד-פעמי, נדיר, כזה שלא נתקלנו בו עד עכשיו, כזה שחופר במקומות עמוקים שגם באגר 288 לא יוכל להגיע אליהם, הגיעה רק באלבום החמישי, “הכל עד לכאן” - הטוב ביותר שלו לטעמי עד היום. אחריו הגיעו “הרהורים” ו”עומד בשער” ורק העצימו את התחושה.
אז מה כבר אפשר לכתוב על האוסף החדש, שמסכם עשר שנות יצירה ויוצא רגע אחרי ההופעה המוצלחת בבריכת הסולטן ושני רגעים לפני ההופעה הראשונה בקיסריה?
קודם כל, טוב מאוד שבניון כלל בו שישה שירים שלא נכללו באלבומים הקודמים שלו (למרות שיש עוד לא מעט שירים שלא נכנסו - “גבורה”, “בלדה לביישן”, “שליחות” ועוד); טוב מאוד שהאלבום כפול (למרות שהיעדרו של “שמחות קטנות” נורא מבאס); ודווקא העובדה שהוקלטו מחדש שבעה שירים (בגלל בעיות של זכויות יוצרים או כי סתם התחשק לבניון להגיש ביצוע עדכני שלהם) נותנת ערך מוסף גם למי שמחזיק את כל הדיסקוגרפיה של בניון. ובמילים אחרות, אוסף שלא מהעולם הזה. ללקק את האוזניים.
עמיר בניון, "שעה של אור". (נבל עשור)
נא להמתין לטעינת התגובות
