הבה נגילה
האהבה הבלתי נגמרת ליעקב אגמון, הצוואה הכתובה, המראה החדש של הבימה, הפתיל הקצר של חולדאי, הדור הבא של התיאטרון ותל אביב המשתנה. לרגל יום הולדתה השבעים של גילה אלמגור, הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי, היא פותחת את הבית ואת הלב
היא הייתה אז נשואה לשחקן הצעיר אילי גורליצקי, וגם לאגמון כבר הייתה אישה. אז נסע אגמון ללמוד באנגליה, והשניים קבעו להיפגש בקפריסין. לגורליצקי היא סיפרה שהיא נוסעת לאילת. "נפגשנו אז בקפריסין, ופתאום יכולתי ללכת אתו ברחוב בגלוי", נזכרה אלמגור השבוע בסיטואציה ההיא. "נקלענו לאיזה מקום שלא היו בו אנשים, וצעקתי בקול: 'יענקל' ה אגמון, אני, גילה אלמגור, אוהבת אותך'. אז ליום ההולדת השבעים אגמון קנה כרטיסי טיסה לקפריסין כדי שאצעק שם שוב'אני אוהבת אותך'. חזרנו מקפריסין ממש בשבת האחרונה".
צעקת ?
"בטח. נסענו להרים, וישבנו במסעדה נהדרת בראש ההר. זה היה לפנות ערב, שעה קסומה, והיה שקט גדול. אפילו מוזיקה ברקע לא הייתה, ואז יצאתי עם יענקל'ה החוצה ואמרתי לו: 'עכשיו אנחנו צועקים'. כמו שני ילדים מבוגרים היינו, אני בת שבעים והוא בן שמונים. עמדנו וצעקנו. כשהיינו אז בקפריסין נשבענו שנחזור לשם ונצעק שוב. אז נסענו לצעוק אהבה".
אלמגור מספרת את הסיפור בעיניים נוצצות, ואז הדלת נפתחת, ואגמון מגיע הביתה. היא אצה לקבל אותו בדלת בנשיקה במצח. הוא מחייך במבוכה. שעת צהריים בבית אלמגור-אגמון. כמה דקות לאחר מכן הוא נכנס למטבח, וריחות טיגון מלווים עשן סמיך עולים משם.
כמעט הכול כבר נכתב על הזוגיות של השניים. היא מעריצה אותו, הוא משמש לה משענת. "זה לא טבעי לחיות בזוג", היא מודה. "זה קשה, אבל אם כבר להיות בשניים, אז רק עם אגמון, האיש החכם והכריזמטי וברוך הכישרונות הזה", היא מהללת אותו. לאחר מכן היא מתנצלת: "אם יהיו טלפונים, זה כי לא הייתי בארץ ורק חזרנו, ואני שוב או-טו-טו נוסעת לטייוואן בעוד חודש עם ההצגה 'הקיץ של אביה', ובשנה הבאה אסע אתה לשנגחאי. אני מסתובבת הרבה בעולם".
אלמגור מוצאת את עצמה עסוקה עד מעל הראש גם אחרי השבעים. לרגל יום הולדתה של כלת פרס ישראל, ערך הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות אירוע מחווה חגיגי ליצירתה. באירוע הוקרנו קטעים נבחרים מסרטים שהשתתפה בהם אלמגור במשך קריירה ארוכה, ובה כל הז'אנרים הקיימים בקולנוע הישראלי. אלמגור, שכבר קיבלה לא מעט יחס של כבוד מהממסד וכונתה "הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי", מתרגשת שוב.
גילה אלמגור גרה ברחוב ארנון בתל אביב בדירת פנטהאוז המשקיפה לחוף גורדון. הדירה שטופת אור ועמוסה פריטים שהיא אספה במרוצת השנים. שתי תמונות בקיר מיד תופסות אותך, האחת היא וריאציה של הכבש המפורסם של מנשה קדישמן, אורגינל, אלא מה, בקיר במרכז הבית, והאחרת היא ציור מרהיב ביופיו שצייר הצייר יוסל ברגנר של אלמגור בתפקיד הכלה מתוך המחזה המפורסם "הכלה וצייד הפרפרים", של ניסים אלוני, שהיא שיחקה בו לצד יוסי בנאי המנוח.
"הוא צלצל יום אחד וסיפר שחלם שהוא רואה אותי בכחול בחלום שלו, והחליט לצייר, והביא לי את התמונה. אני ממש אוהבת אותה. אולי היא תהיה בעטיפת
"האמת שאני לא מאמינה שאני בת שבעים", מצהריה אלמגור. "העליתי תמיד את גילי כי התחלתי לשחק אימהות בגיל מוקדם מאוד. איך החיים אחרי גיל שבעים? הם אותו דבר. התכניות הן לעבוד כמה שאני יכולה, לנסוע בעולם, ליהנות מהנכדים שלי. יש לי נכדה ברוכת כישרונות, ואני רוצה לדעת שהיא עושה עם זה משהו".
היו הרהורי פרישה?
"ממש לא. הרופא לא מרשה לי. אני אנוח, אני אמות. בשום אופן לא. מי שרוצה שינוח כי זו זכות סוציאלית לצאת לפנסיה, אבל זה לא בשבילי. הרי אני כמו כולם, אורחת בעולם הזה, והכול זמני ושביר מאוד. אני חושבת הרבה על המוות ועל פרדה מהעולם באופן מפוכח מאוד. יש לי צוואה כבר הרבה שנים, ואני יודעת שאני רוצה להיקבר בעין הוד. יש לנו שם בית ויש גבעה נחמדה שצופה לכיוון חיפה, ושם אני רוצה להיקבר".
את סיפור הילדות של אלמגור אתם בוודאי מכירים. הוא כבר סופר בכל וריאציה אפשרית, ובעצם פתח לאלמגור בשלהי שנות השמונים את הדלת שוב לעולם התאטרון והקולנוע, לאחר כמה שנים שישבה בבית על יד הטלפון וחיכתה שיקראו לה. קורותיה בשנות החמישים בפתח תקווה, האם המשוגעת, האב הנפקד והחיים בצל אימי השואה ומדינת ישראל בחיתוליה תועדו בשני הספרים האוטוביוגרפיים שכתבה אלמגור - "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", שגם עובדו להצגת יחיד ולסרטים מצליחים מאוד. גם על החיים בפנימיית הנוער "הדסים" סיפרה בעבר אלמגור.
"אבל את החיים האמיתיים התחלתי בעצם בתל אביב", היא מצהירה. אני בתל אביב מגיל 15 וחצי", היא מספרת. "עזבתי את פנימיית הדסים בכיתה י, הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב בלי גרוש, ומאז אני פה. לא הכרתי נפש חיה. מישהו סיפר לי יום קודם לכן שפותחים בית ספר לשחקנות בהבימה, ככה הוא קרא לזה. אני אפילו לא זוכרת מי זה היה בדיוק, אבל הוא הראה לי את המודעה בעיתון. לא חשבתי אז שאני בכלל מרשימה מישהו, והוא בא ואמר לי שאני מוכרחה לנסוע לתל אביב. ארזתי תרמיל קטן, התלבשתי בבגדי שבת, וכשהחברות שלי קמו לעבודה חקלאית באותו בוקר, אמרתי לכולן שאני עוזבת ושהן עוד ישמעו עליי".
מה ידעת על תל אביב עד אז?
"שהכול קורה בה. ראיתי תאטרון בפעם הראשונה רק כמה חודשים קודם לכן. הייתה הצגה של הקאמרי בפתח תקווה. באתי לחופשה לאימא שלי בפתח תקווה, והיא אמרה שיש לה כרטיסים להצגה. היא קיבלה ממישהו. באתי לתל אביב, ושנאתי את מה שראיתי. בהדסים הייתי גננת נוי, ובאתי מהגלדיולות שלי, ונחתי בג'יפה של הג'יפה בתחנה המרכזית הישנה. זה היה נורא, פיח וערפיח והמון אנשים. באותו יום, כמה שעות לאחר מכן מצאתי עבודה. חיפשתי גג מעל הראש ולחם לאכול. הייתי מוכנה לעשות הכול. אחד קלט אותי. הייתה לו סוכנות של חומרי אינסטלציה. הוא אמר שהוא צריך עובדת לניקיון ושליחויות. הוא גם חשב שיש לי אופניים, אפילו שכמובן לא היו לי. הוא קיבל אותי לעבודה, ומצא לי גם דירה אצל אישה מבוגרת על יד תאטרון הבימה, ואני הייתי בטוחה שאלוהים מדבר אליי. הוא נתן לי כסף לאוטובוס קו 5, ונסעתי לשדרות חן 4. התאהבתי באישה שפתחה לי את הדלת ובשדרה שמתחת לבית, והכול היה פתאום מואר ורצתי להבימה, וזרקו אותי מכל המדרגות. אמרו לי: 'תבואי אחרי הצבא'.
"שבועיים עשיתי אמבוש. ביקשתי שירשמו אותי למבחן בהבימה. יום אחד לקחתי נייר, כתבתי את שמי אז, גילה אלכסנדרוביץ', דחפתי את הפתק לפרצוף של הפקידה שכל הזמן סילקה אותי, ואמרתי לה: 'תסתכלי טוב, תזכרי את השם הזה. אם בולדוזר יעבור עליי בכביש, את אשמה; אם משהו יקרה לי, את אשמה; ואם יום אחד אהיה שחקנית, תזכרי שהתנהגת אליי לא כמו בן אדם. הרי רק רציתי שיבחנו אותי'.
"היא הייתה אטומה ומגעילה. בסופו של דבר היא רשמה אותי, ונבחנתי והתקבלתי, ועוד לפני שסיימתי את השנה הראשונה כבר עליתי על הבמה. מאז אני בתאטרון, ושיחקתי על כל במה בארץ. תל אביב הייתה לי בית מהרגע שדרכתי פה והתאהבתי. את ילדותי, חלקה הגדול העברתי בפתח תקווה וממש לא אהבתי. ברחתי משם עם זיכרונות לא טובים. בתל אביב הייתה לי הרגשה שזה המקום שקורים בו דברים. התחלתי לחיות".
מה היו התחנות הבאות שלך בעיר?
"נדדתי לפרישמן 68. שם גרתי עם אילי גורליצקי. דירת חדר וחצי עם מיטת סוכנות ומטבחון. אחרי שהתגרשתי מאילי עוד גרתי שם עם אגמון איזו תקופה, ואחר כך נדדנו - בעיצומה של מלחמת ששת הימים כי לא היה שם מקלט - לרחוב פייבל 7. הייתה שם דירה גדולה של משפחה שעזבה, והיה שם גם מקלט, ומשם הגענו, אחרי שלוש שנים, הנה לרחוב ארנון. אנחנו פה כבר ארבעים שנה.
"כשמצאנו את המקום הזה עוד לא היה בניין. הרסו פה שלושה בתים קטנים. אני הסתובבתי פה, רציתי בית שרואים ממנו את הים. קנינו את השטח על הנייר בפרוטות, ב-120 אלף לירות. זה איכות חיים לחיות ככה ולקום בבוקר ולראות את הים, אבל אני לא הולכת לים. לא זוכרת מתי הייתי במים בפעם האחרונה. יש משהו באור שמסנוור אותי ומפריע לי. אז אני רואה מפה. אני גם לא שוחה. אני יודעת לשחות, אבל זו לא המחלקה שלי. הרחוב הזה, רחוב ארנון, הוא בית תל-אביבי מאוד. הבית שגרה בו לאה גולדברג הוא כאן מולי, וגם לבית הכחול שלידו יש סיפור מעניין".
איך את זוכרת את תל אביב בתקופה ההיא?
"אני זוכרת שבקפה 'כסית' ישבו אז כל הגדולים. למשל ניסים אלוני ושלונסקי ואלתרמן, ואני ישבתי בקצה השולחן. לא פתחתי את הפה. עודד קוטלר היה אז שנתיים החבר הראשון שלי, ואחר כך נשאתי לאילי גורליצקי, וביססתי את המעמד שלי בתאטרון, והתחלתי לעשות קולנוע. הייתי מבלה הרבה בבתי קולנוע, וכל הסדרנים הכירו אותי. מהר מאוד הבנתי שזו העיר שטוב לי בה ואני רוצה לחיות בה.
"נשאתי לאילי גורליצקי בגיל 18. אלו היו נישואים עצובים, והם נכשלו. התגרשנו אחרי חמש שנים, וזה היה עצוב. היינו צעירים, וזה היה מוקדם מדי להתחתן. עשיתי המון סרטוני פרסומת בתקופה ההיא, ומהר מאוד גיליתי שהמצלמה אוהבת אותי, וזה לא שייך ליופי חיצוני. דרך המצלמה הפנים שלי התגלו לי, ראיתי אותם אחרת ממה שחשבתי. אף פעם למשל לא חשבתי שאני יפה. כשאמרו 'יפה' לא הבנתי בכלל על מה מדברים.
"הייתי השחקנית הראשונה שעשתה סרטוני פרסומת, למשל למרק, לבנק, למכונות כביסה, והאמת שהיו לפעמים בתי קולנוע שהיו מציגים חמישה סרטוני פרסומת שלי לפני הסרט. הפנים שלי כבר היו מוכרים מזה. הרגשתי טוב עם המצלמה, ואחר כך עשיתי תפקיד קטן מאוד בשנת 60' בסרט 'חולות לוהטים', כאשתו של אורי זוהר. זה סרט רע שנעשה באמת עם כוונות טובות. אורי זוהר עוד לא ביים אז, ושיחק תפקיד קטן. דליה לביא הייתה הכוכבת, ואני עשיתי דיבוב של הקול שלה. באותה תקופה גם נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל לגרמניה ולפריז. זה היה השער הראשון לעולם, ומאז אני חולת נסיעות שאי-אפשר לתאר".
במה תל אביב של היום שונה בעינייך?
"תל אביב של היום היא קודם כול עיר בינלאומית במהות שלה. יש לה קצב וחן. עד האסון שקרה בבר-נוער הייתה תחושה שזו עיר טובה לכולם, פתוחה לכולם, ליברלית, שמחבקת כל אחד. אני מבינה שעוד לא יודעים מי רצח ולמה, אבל אני יודעת שזה שרצח שם יצא מהבית שלו עם אקדח כדי לרצוח. אני הלכתי לשם. יומיים אחרי האירוע ירדתי למקלט שם. היה לי חשוב מאוד לבוא לשם. בשבילי זה אירוע מכונן.
"אני חושבת שרון חולדאי דואג לעיר נהדר והוא ראש עירייה שאכפת לו, וזה בהחלט ניכר ברחובות. עם זאת, מפריע לי הרס הנכסים ההיסטוריים. מי שהרס את גימנסיה הרצליה עשה פשע היסטורי. השבוע הרסו פה את קיוסק הפרחים בשדרות ח"ן, שהיה פנינה ארכיטקטונית. זה כאב לי. זה נורא לראות את זה. למה? למי זה הפריע? אלו דברים שכל כך מפריעים לי. זה נושא כאוב. אני מעריכה מאוד את חולדאי, גם במה שהוא עושה בתרבות וההתייחסות שלו למראה העיר. עוד כשהייתי חברת מועצה חמש שנים והחזקתי את תיק התרבות ראיתי את האכפתיות שלו ".
את מרוצה משיפוץ תאטרון הבימה?
"אני לא רוצה למתוח ביקורת על דבר לא גמור. אנחנו עבדנו שם בתנאים שכבר היה אסור לעבוד בהם. הכול היה רעוע בפנים. אגמון, מהרגע שהוא נכנס להבימה (בתפקיד מנכ"ל התאטרון, 2005-1995, ע"א), התחיל במאבק על שיפוץ הבימה. הייתי בסיור עכשיו. האולמות והכול בפנים נהדר. עושה רושם שיהיה נהדר. האולם הגדול יהיה אינטימי יותר. הקודם היה מפלצתי. והאקוסטיקה אז הייתה איומה, ואני מקווה שעכשיו היא תהיה טובה.
"אני עוד זוכרת את הבימה עם העמודים ההם. אני מבינה שעכשיו יהיה קיר זכוכית עם עמודים דקים יותר, אבל צריך לחכות. מה שבעייתי בעיניי נכון להיום זה שהקיר שפונה לרחוב תרס"ט הוא עם נצנצים כאלה, וזה מבשר על אולם חתונות ולא על תאטרון. אולי זה מטעמי חיסכון כי אין כסף לשיש, אני לא יודעת. אני הייתי מעדיפה בטון, אבל מי אני? כל מי שתוקף את המבנה כרגע זה לא נכון. צריך לחכות שהבנייה תיגמר".
באיזה הישג שלך כחברת מועצה את מתפארת?
"אני לא מתפארת בשום הישג. צ'יץ' הבין את הכוח של התרבות, והתחיל להניע את גלגלי התרבות בעיר, ורון חולדאי הרים את הכפפה. הוא מבין את הערך הזה. יש לחולדאי פתיל קצר. אתה בא אליו עם רעיון, והוא קולט מהר. טייס. אתה רק צריך לבוא אליו בזמן ולהיות קצר. יש לו קליטה מהירה, והוא ראש עירייה ענקי".
היית בכיכר בפתיחת חגיגות המאה לעיר?
"לא. ראיתי את זה בטלוויזיה. תשמע, על זה יש לי ביקורת. הוציאו על זה יותר מדי כסף, והיה אפשר לעשות את זה אחרת. שמו הכול בשק אחד. זה היה לא נכון. אני הייתי מפזרת. אם הסכום שזה עלה, כזה הוא, היה אפשר לעשות כמה אירועי תרבות להמונים למגזרים שונים ולפזר את זה. לא יודעת מה הייתה הכוונה בזה".
היית בהופעה של מדונה?
"לא. אני מעריצה גדולה של לאונרד כהן, אבל גם להופעה שלו לא אלך. בשנת 1974 הייתי בהופעה של הביץ' בויז בניו יורק, ויש לי טראומה ממנה. ילדות מופרעות שהיו מאחוריי תלשו לי שערות, וצרחו וזרקו סוכריות ג'לי על הבמה. לא אשכח את זה. מאז אני לא הולכת לאירועים כאלה".
אגב, בספר "נשים ששינו את העולם" בהוצאת "מטר" את מופיעה כערך לצד מדונה.
"לא ידעתי את זה. אני חושבת שלא שיניתי את העולם. אני שיניתי את חיי. את העולם שלי. כי התחלתי מנקודת זינוק אפס, בלי אבא ועם אימא פגועה. בלי שום דבר נכון".
ברזומה של אלמגור לא מעט סרטים, רובם מצליחים, ומעטים מהם היא עצמה מעדיפה לשכוח. סרטה הראשון היה "חולות לוהטים", ואחריו באו "אלדורדו", " סלאח שבתי", "מצור", "מלכת הכביש", "הבית ברחוב שלוש", "החיים על פי אגפא", "לילסדה", "אמי הגנרלית", "מבצע יונתן", "החוב", "שלוש אמהות" וגם "מינכן", של סטיבן שפילברג, שהיא מעריצה אותו במיוחד.
"שיחקתי פלמ"חניקית בסרט 'חבורה שכזאת' על פי פוצ'ו, ואחר כך שיחקתי בסרט הכושל 'אף מילה למורגנשטרן', על פי תסריט גרוע של אפרים קישון", היא נזכרת. "זה היה סרט גרוע. סרט איום. אחר כך קישון עשה סרטים טובים מאוד, וגם בכמה מהם השתתפתי. זו הייתה התנסות. כל סרט שעשיתי היה בשבילי בית ספר.
"אחר כך עשיתי סרט צרפתי שצילמו בנגב, ואז בפעם הראשונה טעמתי הפקה זרה ומקצועית, וגם הסרט הזה יצא לא טוב. אחר כך עשיתי את 'אלדורדו'. מנחם גולן ראה אותי בתאטרון האוהל, ורצה שאשחק את עורכת הדין בסרט. לא עניין אותי. אמרתי שלא בא לי. אמרתי לו שאני רוצה לשחק את מרגו בתפקיד הראשי. הוא אמר שהתפקיד הראשי שמור לכוכבת התקופה ההיא זיוה רודן, הישראלית הראשונה שניסתה את כוחה בהוליווד. הצעתי לו שאשחק את עורכת הדין בתנאי שיעשה לי מבחן בד למרגו. רציתי שיהיה לי איזשהו כרטיס ביקור שלי עם תפקיד אופי. הוא עשה לי מבחן בד, והוא שלח את זיוה רודן בחזרה להוליווד, ואני שיחקתי את מרגו".
אחרי זה בעצם עזבת את תל אביב לתקופה קצרה.
"נסעתי לשנתיים, ללמוד בניו יורק. זה היה בגיל 23 בערך. אז ערב הנסיעה שלי התחתנתי עם יעקב אגמון. עזבתי הכול בארץ, ובארץ הקרינו את 'אלדורדו', ואני זוכרת שבאתי מניו יורק לפרמיירה המפוארת שמנחם גולן ערך. הכול היה הוליווד סטייל. חזרתי אחר כך לניו יורק ללימודים, וידעתי שאני נוסעת כדי ללמוד, ולא חשבתי על קריירה שם בכלל".
למה בעצם? היום לא מעט שחקנים ישראלים מייחלים להצלחה הוליוודית.
"אני אז רק בדיוק יצאתי מנישואים כושלים ונישאתי לאגמון ורצינו להקים משפחה חדשה. כל אחד מאתנו כבר ביסס אז את עצמו, ולא היה לנו מה לחפש באמריקה. הוא נסע ללמוד וגם אני, וידענו שחוזרים ארצה. זו הייתה החלטה חכמה מאוד. היום אמריקה פתוחה יותר לשחקנים מבחוץ ולמבטאים זרים.
"את יכולה להצליח ולהיות היספנית או ישראלית, למשל כמו איילת זורר. איילת, מה שקרה לה זה נס אדיר. אם עכשיו, אחרי התפקיד עם טום הנקס, יבואו עוד תפקידים אחרים, אז זה באמת ענק. היא ראויה. זה לא קרה אף פעם לישראלית. אני מאמינה שלאיילת יש התחלה של מטאור כי היא בן אדם נהדר וגם אינטליגנטית, ולא כל דבר שתציע לה היא תיקח. אם כבר זה היה צריך לקרות למישהו, אז אני שמחה שזה קרה לה".
קיבלת הצעות לשחק שם?
"כן. תפקידים של זונות מרוקאיות. סירבתי. פחדתי מהסטיגמה. הכי קל לעשות טייפ קאסטינג, ואז קיבלתי הצעה לעשות את תפקיד העוזרת הסוציאלית בסרט 'סלאח שבתי'. הסכמתי מיד. זה היה צעד נכון, וככה הדברים התגלגלו, וסיימתי את הלימודים וחזרתי לארץ, וכל הזמן עבדתי בקולנוע ובטלוויזיה עד שהגיעה התקופה הקשה - כמעט שש שנים לא עשיתי כלום".
מה היה בתקופה הזו?
"אני יכולה לכתוב ספר על התקופה הזו, בתחילת שנות השמונים. לא הבנתי אז למה זה קורה. חזרתי מאמריקה, עבדתי בהתאטרון הקאמרי, ואז עזבתי כי החלטתי להיות עצמאית, פרילנס. רציתי לשבת בבית ולחכות לטלפון ולהצעות עבודה. ככה עובדים באמריקה, וככה רציתי. לא להיות פקידה בתיאטרון, ובאמת כבר אין קביעויות בתאטראות היום כמעט. אז פתאום בשנת 1980 הטלפון נדם. עבר יום ועוד יום ועוד יום, ואז התחלתי לבדוק אם הטלפון באמת מחובר, ולא הבנתי למה הוא שותק, ואין טלפון. עבר עוד חודש ועוד חודש, והתחלתי להבין ששכחו אותי בבית. התחלתי לצלצל לתאטראות וביקשתי עבודה, ולא הייתה עבודה".
על מי כעסת ברגעים ההם?
"עוד לא ידעתי על מי. לא הייתה כתובת. בשלב ההוא עוד לא היה לי על מי לכעוס. אם זה היה בא אחרי כישלון, הייתי מבינה, אבל הכול היה בסדר, וככה עברו להן שש שנים. אפילו לא העזתי אז לעבור ליד 'כסית'. הרגשתי שאני מאבדת את זה. אחרי שש השנים האלו התקשר אליי עודד קוטלר, והציע לי לגלם את מרתה בהצגה 'וירג'יניה וולף'".
לאילו תהומות אדם מגיע ברגעים כאלה?
"חשבתי אז שאם לא רוצים אותי, אעשה משהו אחר, וכשקוטלר הציע לי את מרתה הרגשתי שזו אצבע אלוהים, אבל כעבור כמה זמן הייתה שתיקה, ולא שמעתי ממנו, ואז הבנתי ששחקנית אחרת עומדת לעשות את התפקיד הזה במקומי, ומחקתי מחיי את האיש הזה. נמחק. יום אחד צלצל אליי, אחרי איזה תקופה, וביקש לבוא ולהיפגש.
"הוא ישב אצלי בסלון וזרק לי כאן את תסריט שלו, ואמר שהוא הולך לעשות את הסרט הראשון שלו והוא רוצה אותי לתפקיד הנשי הראשי. הייתי המומה. אני יודעת שהוא שונא שאני מדברת על זה, אבל אלה דברים שצריכים להיאמר. אמרתי לו שאני במצב ירוד ושאני רוצה לנסוע ללונדון לכמה ימים לנוח. חזרתי, ובשדה התעופה קיבלו אותי בפנים נפולים אגמון ובתי, והראו לי ידיעה מהעיתון שכתוב בה שטופול, אשתו ובתו ישחקו בסרט של עודד קוטלר. התמוטטתי נפשית. כאב לי. חמישה ימים לא הפסקתי לבכות".
את מתכוונת לסרט "רומן בהמשכים"?
"כן. חמישה ימים לא יצאתי מהמיטה. בקושי שלחתי את הילדה לבית הספר. היא ראתה אותי בוכה, ויום אחד היא אמרה לי: 'אימא, כשאחזור מבית הספר אני רוצה לראות שאת כבר לא בוכה', ואז התקלחתי, נכנסתי לחדר של הילדה שלי, לקחתי מחברת, והתחלתי לכתוב את הספר 'הקיץ של אביה'.
"התחלתי לכתוב כדי לא להשתגע. לא הראיתי לאף אחד. לא ידעתי מה אני כותבת בכלל. הקאתי את מה שהיה שם. אף פעם לא דיברתי על הפרקים האלו בילדות שלי. באותה תקופה התאבדה איזו שחקנית צעירה, אני לא זוכרת את שמה. אז הבנתי שיש אנשים שאסור להם להתקרב למקצוע הזה, שאסור לך להיות בו חלש.
"גם כי זה מקצוע תחרותי והמגרש קטן וכולם נאבקים על תפקידים ולכל אחד יש אגו. מחשבות אובדניות היו לי אז. הבת שלי הצילה אותי באמירה הזו שלה, ויצא מזה משהו טוב. הכי טוב. מאז כבר פרסמתי ארבעה ספרים, ואני עומדת להוציא ספר חמישי בעוד חודש או חודשיים. זה פתח בפניי את כל העולם, והספרים אפילו תורגמו לערבית. התחלתי אז גם לשחק בתאטראות שונים, ומאז אני עובדת".
בסרטים שלך את משחקת המון דמויות תל-אביביות. עם איזו דמות את הכי מזדהה?
"קשה מאוד להחליט כי הן ממש שונות. רוב הדמויות שעשיתי הן של נשים ישראליות תל-אביביות שמועגנות פה במקום הזה, וכל אחת היא עולם וכל אחת אחרת. בסרט 'החיים על פי אגפא' אני משחקת למשל את דליה, בעלת הבר באלנבי, תפקיד נפלא בעיניי, וגם מרגו מ'אלדורדו' היא יפואית, והתפקיד שגילמתי בסרט 'הבית ברחוב שלוש'.
"ברטרוספקטיבה שערכו לכבודי במוזאון לאומנות מודרנית בניו יורק כתבו שדרך הפנים שלי משתקפת האישה הישראלית, וזו מחמאה גדולה מאוד כי כל הנשים הללו, כל אחת היא עולם ומלואו ולכל אישה כזו יש נפח אחר בחלל. אני הצלחתי לגלם לשמחתי המון סוגי נשים, גם אשכנזיות וגם ספרדיות. עם איזו דמות אני הכי מתחברת) אין סוג. זה או שאני מתחברת אל הדמות או שלפעמים הפיצוח קשה ומאתגר, ואז אם אני מגיעה אליה זה ניצחון, זה הישג".
מה את חושבת על הדור הצעיר בתחום המשחק, על החבר'ה שמשחקים בטלנובלות בטלוויזיה?
"יש סוג של טלנובלות וסדרות שמאכלסות בין השאר אנשים יפים, דוגמנים ודוגמניות, ואולי משם תצמח קריירה. אולי זו רק הבלחה, והיופי יעבור ולא יישאר שום דבר. אתן לך דוגמה את רן דנקר. הוא התחיל כיפיוף, אבל הוא שחקן שעוד לא אמר את המילה האחרונה שלו. הוא שחקן נהדר, הוא כישרון יוצא מהכלל, והוא רוצה לדעת, ללמוד, והוא יפה תואר בצורה בלתי רגילה. הוא בדרך נכונה, והוא רוצה עכשיו ללמוד.
"לעומתו, יש כאלה שהם יופי לרגע. הייתי הקטע הזה, הייתי יפיופה כזאת. זה מקצוע שצריך ללמוד. צריך לדעת לפצח תפקיד. יש כמה שחקנים צעירים נהדרים. איתי טיראן הוא אחד בדורו. כישרון נהדר. הוא נסיך במה. יש לו נוכחות נהדרת. גם אושרי כהן. צומח פה שחקן קולנוע. ישנן גם הילה פלדמן, שהיא מצוינת, וסיוון ששון, שהיא יפהפייה נהדרת. יש כישרונות אדירים במטר המרובע שלנו".
איך בעינייך הקולנוע הישראלי היום?
"נפלא. היו שנים שהסרטים היו מצ'ואיסטים מאוד, והיום יש הרבה סרטים שהנשים עומדות במרכז הסיפור, ואני חושבת שזה חשוב. עושים היום הכול, גם קומדיות וגם דרמות, ויש דברים יפים".
אגב, את מלמדת קולנוע?
"לא. אני לא מלמדת בכלל. רק מנחה לפעמים סדנאות. זה עוד מוקדם בשבילי ללמד. קודם כול אני צריכה לעבוד, אבל יש המון מקומות שאפשר ללמוד בהם לעשות קולנוע. עם זאת, יש לי ביקורת על מקומות שמלמדים משחק מול מצלמה. לא צריך ללמד את זה. זו התנסות, זה לא משהו שצריך ללמד. כמה יש ללמד) בשיעור אחד למדת את הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם