מסיר כתמים
מרס 2004: גדי סבן, כוכב טלוויזיה, נעצר בחשד למעשה מגונה בשירותים של מועדון ה-TLV ונשלח לכלא. ספטמבר 2009: גדי סבן, עובד תברואה של עיריית תל אביב, מגיע ל-TLV כנהג רכב זבל ומנקה את הטינופת שהשאירו הבליינים. עכשיו - אחרי כל הסמים, הצחוקים עם השותף לתא גונן שגב והרומן שנגמר עם עורכת הדין - הוא עובד על מופע חדש ומתרכז בתפקיד חייו: האבהות
הוא אוהב לנקות את הרחובות של תל אביב עם שתי המברשות המסתובבות וקילוחי המים הדקים. "שום דבר לא יכול להחליף את שעות הבוקר האלו. היום בתולי והאוויר נקי", מנסה סבן להסביר את בחירתו לשמש כרגע כמטאטא ממונע. "מאז שהשתחררתי מהכלא הייתי צריך שלושה דברים: שקט, כסף ואפשרות לכתוב. התרגלתי לקום מוקדם בבוקר בתקופת המאסר והיום אני חי את תל אביב בצורה אמיתית, חוצה את הרחובות בנסיעה על ארבעה קמ"ש, יודע מתי אנשים קמים במסלול הנסיעה שלי, מתי פותחים כל חנות. יפו בעת הזריחה היא השראה בפני עצמה. כאן אני לומד לחוות את החיים, להסתכל עליהם מהצד".
המסלול של סבן מתחיל בטיילת עד לנמל יפו ומשם לרחוב בן יהודה, גורדון, דיזנגוף וז'בוטינסקי. על המדרכה צועד איציק עם מפוח עלים רעשני שמעיף את הניירות ובקבוקי הפלסטיק אל הכביש. סבן אוסף אותם עם המברשת העגולה. הוא יושב בשקט על הכיסא, נהנה ללחוץ על שפע הכפתורים שלצדו, כאילו מדובר בהטסת בואינג. מדי פעם הוא עוצר, בוהה בזריחה הכחלחלה ומקרב לפיו את הטלפון הנייד, לתוכו הוא מקליט שלל רעיונות למופע היחיד החדש שמתוכנן לעלות בקרוב.
"אני נהנה עכשיו מהחיים וזה מה שחשוב", הוא שואף את האוויר לריאותיו. "זה כמו סרט מיוחד שנועד בשבילי. לעולם לא אתעסק בשאלה היכן יכולתי להיות היום. אני אחזור לטלוויזיה רק אחרי שיהיו בידי הכלים לעשות את הדבר הטוב ביותר, כרגע אני לומד בבית הספר של החיים". סבן, 34, עדיין מלקק את פצעי השנים נטולות הרסן. המועדונים, מסיבות האפטר פארטי, האלכוהול, ערימות הסמים ובעיקר ההרשעה במעשה מגונה שהובילה למאסר של שנה ותשעה חודשים.
הוא הלך על הקצה, צחק לתהום בפנים עד שהחליק במדרון. בשלוש השנים האחרונות הוא מפלס את דרכו למעלה, נזהר לא להיחבט באבנים, מאמין שלולא המאסר לא היה היום בין החיים. סבן, הנראה עדיין כמו אותו שחקן בתחילת דרכו, נשאר גם לץ לא קטן. השיחה עימו מתובלת בהופעות סטנד-אפ קצרות ובשלל חיקויים, אבל המבט בעיניים השתנה. הוא התבגר. למד למתוח קו ברור בין הבדיחה למציאות, בין ההומור לרצינות. מפטפט בחופשיות על חיתולים ומשוויץ במילים הראשונות של בנו בן השנתיים. את הערב הוא מעדיף לבלות על מרפסת ביתו המשקיפה לים עם בקבוק בירה ביד.
למה בחרת דווקא בעבודה על משאית טיאוט?
"כאן אני באמת מרגיש שאני מנקה את עצמי. לומד מהי משמעת, לקום בבוקר לעבודה מסודרת. זו עבודה נוחה שמסתיימת בשעות הצהריים ומשאירה לי זמן רב כדי לכתוב את המופע. העבודה הזו היא חלק מדרך ההסתכלות שלי על החיים, וממנה אני שואב את הכוחות והרעיונות למופע. לפעמים אני מגיע בשבת לאזור ה-TLV ומנקה את הטינופת שנשארת בחוץ. יש בזה משהו אירוני. הטאטוא הוא כמו מדיטציה עבורי. לא רוצה לעבוד צמוד לאנשים, לא רוצה לענות על שאלות אישיות. פה אני באקווריום, יש לי שקט, אף אחד לא מציק בשאלות על המשחק או הכלא. זו הפינה שלי".
השכר מספק?
"היום אני חי בצניעות, לא מתגעגע לכספים הגדולים שהרווחתי בעבר. עם הכסף ההוא רק הסתבכתי. אני לא חושב שעשיר נהנה יותר מאחד שאוכל פלאפל והטחינה נוזלת לו מהפה. יש לנו אותם רגשות, רק התפאורה אחרת".
ואיפה הבחור המוכשר, לא מדגדג לו לחזור?
"הבחור הזה עושה היום את הדבר הנכון מבחינתו. הכישרון קיים, לא זרקתי אותו. אני עובד כבר תקופה ארוכה על מופע חדש. העבודה בעירייה היא זמנית ועכשיו זה מתאים לי. כשהציעו לי לעבוד במחלקת התברואה גם אני בהתחלה הרמתי גבה, אבל כשניסיתי ראיתי כי טוב. אני לא פועל על פי האגו ומעולם לא התנשאתי. בין העונות של 'חלומות נעורים' עבדתי בהתקנת פרקטים. יש לי חובות כספיים. אם הייתי רוצה לחזור מיד למשחק הייתי לוקח סוכן, פונה לאודישנים, מחפש להיות רק בפריים טיים. בחרתי בפסק זמן, הרצתי את המופע עד לפני שנה, והיום אני מרגיש מוכן".
בכל
אלא שדווקא ביום ראשון השבוע החליט הרכב הצמוד להתנהג כמו בת זוג קנאית המסרבת להתמודד עם נוכחותה של אישה נוספת בקבינה. בהתחלה זה היה ההילוך הראשון ש"נעלם", אחר כך כבר אי אפשר היה לנסוע לאחור. סבן לא ויתר, התעקש להמשיך במסלול. המשאית ניצחה. היא שבקה סופית ליד הדולפינריום.
איך מגיבים עובדי העירייה לפרצוף המוכר מהטלוויזיה שבחר לנקות רחובות?
"פה אין את הקטע של גדי השחקן. עכשיו אני עובד במחלקת התברואה של עיריית תל אביב. אף אחד לא עושה ממני סיפור כאן. אני בדיוק כמו כולם, ובטח לא מתעסק כל היום במה אנשים חושבים עליי".
המבטים של העוברים ושבים ברחוב הירקון עוקבים אחריו. חלק ניגשים ללחוץ את ידו, מציינים שאהבו את דמותו בסדרה "חלומות נעורים" או את דמות הערס-לייט שגילם בתוכנית "ביפ שואו עם גדי סבן". אולם נראה כי את הפרסום האמיתי הוא קיבל כשנעצר והורשע במעשה מגונה.
את החודשים הארוכים שבילה מאחורי הסורגים הוא החליט להפוך למופע סטנד-אפ, אותו כתב עם המפיק יורם לוי מ"דנה הפקות" ובתמיכתו של האיש שמלווה אותו כבר שנים ארוכות, המפיק והבמאי אריק לובצקי. המופע רץ מספר חודשים בבית ציוני אמריקה, תחת חסותו של המפיק דורון פרידמן. סבן נהנה מהבמה, פלירטט עם הקהל, הכניס את המיקרופון לפה. הצופים הגיבו בפרצי צחוק סוערים.
כמה חסרה לך הבמה?
"בסך הכל אני אוהב את המקצוע, אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. במדינה שמייצרת כל כך הרבה פרשות ובתור אסיר משוחרר, הסיפור שלי יכול לשמש דוגמה. הייתי צעיר, רציתי לקרוע את העיר, לקחתי סמים. הגזמתי. כשהרצתי את המופע ראיתי שהוא עבד על הקהל, אבל אז לקחתי פסק זמן, הייתי צריך כסף. הבנתי שאני צריך להיות רגוע כדי לכתוב. חשובה לי האמירה, שלא רק יצחקו, שאנשים יחשבו פעמיים על מה שנאמר. זו תהיה הסתכלות על החיים דרך הפילטר שלי. המופע לא יהיה סטנד-אפ רגיל, אני מחפש מופע משחקי יותר. עמוק, קלאסי. מזכיר את מה שדודו טופז עשה ב' פליטת פה'. מופע עם מבנה".
אתה מתחבר לסגנון של דודו טופז?
"לא מתחבר אליו, אבל אנחנו יושבים פחות או יותר על אותו טייפקאסט. אני משתמש בכמה דברים טובים ממנו, אבל מה שהוביל אותו לאן שהגיע הפוך ממני לחלוטין. אם הוא רדף פרסום, אני העדפתי להיות האנדרדוג. עד לפרשת ה-TLV בקושי ידעו מי אני".
אתה יכול להבין מה עבר לטופז בראש בחודשים האחרונים לחייו?
"אני ממש לא מבין את הכעס על התעשייה. הוא קצת אכזב אותי, כי החזקתי מהכישרון שלו. הוא לקח את כל מה שבנה וזרק לים. אני לא מכיר אותו טוב, אבל אני מכיר את האנשים שעובדים ב'קשת', במיוחד את המוכשרים שבהם. דודו הוא וואן מן שואו. 'זה אני, זו דרכי, אני מרכז העניינים. אל תחשבו שזה אתם, הכותבים, זה אני, זה בגללי'. אבל ב'קשת' יש אנשים מבריקים כמו מולי שגב, ארז טל ואחרים. יש להם אג'נדה, שאותה הם מביאים לפרפורמרים. הטלוויזיה השתנתה, הפכה לקונספט של עורכים. טופז לא ידע להיות החומר שביד היוצר, הוא נשאר מאחור".
ומאיזה חומר אתה עשוי?
"אני שונה. תני לי שני מיליון שקל ואף אחד לא יראה אותי יותר בטלוויזיה. רייטינג פחות מעניין אותי, כמו גם הבידור להמונים. אני שונא שמזהים אותי ברחוב ולא צריך שיעריצו אותי. לפעמים אני שוכח שאני מוכר וזה גם מה שהביא אותי לבית הסוהר. החלום שלי הוא להיות אנונימי. הבעיה שמה שאני יודע לעשות הופך אותי למפורסם, אבל הוא גם מקור הכסף".
אתה חושש מהיום שבו, כמו טופז, כבר לא יצחקו מהבדיחות שלך?
"לא. הלוואי עליי עשר שנים ממה שדודו טופז עשה. מהרייטינג, מהכסף, מבית כמו קשת. הייתי עושה סרט פעם בכמה זמן ומזדקן בכבוד. יש אנשים שהבמה היא סם בשבילם, אצלי זה אחרת. בפרקי אבות יש משפט שאומר כי ככל שחוכמתו של אדם מרובה ממעשיו, אין חוכמתו מתקיימת. ככל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת. זה למעשה מבחן התוצאה.
"חוכמתו של טופז היתה מרובה ממעשיו, אבל אני מבין מהיכן זה בא. השילוב של קוקאין עם כדורי סרוקסט (נוגדי דיכאון), או שתייה וסמים, בונה מוטציה של מה שהיית. זה לא היה הוא או הרצונות שלו. השילוב יוצר פיצול אישיות. אם הוא חשב שהוא מלך, אז עם הסמים הוא הרגיש ג'וני גיטרה, מין אל קפונה, למרות שבסוף יצא לו קפוטה".
סבן ריצה את עונשו בתא מספר 12 בכלא איילון, התא הצמוד לזה שבו שהה טופז. "מעולם לא חלפו לי בראש מחשבות על התאבדות", הוא אומר, "כאב לי כששמעתי על טופז. כשחשבתי על הילדים שלו. הוא היה אבא טוב. אם יש מסר מהמקרה שלו, זה שלא משנה כמה אתה מפורסם - בסופו של דבר זו עבודה ולא יותר מזה. צריך ללמוד לקחת את החיים בפרופורציה. אני עושה דמות והולך הביתה".
זה לא תמיד היה ככה אצלך.
"לפני בית הסוהר הייתי הבחור הכי מטושטש בעולם. הכל התערבב. הדמות של ביפ שואו נכנסה לי לחיים, התנהגתי כמו ערס. אחרי שהשתחררתי מהכלא וראיתי את הדמות שוב, בא לי להקיא. היום הייתי עושה הכל אחרת, הרבה יותר מקצועי. שיהיה הבדל ברור בין גדי לבין הדמות. אז לא היה קו ברור".
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף "סופשבוע"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם