נערה בהשראה
כל כך יפה, רק בת 17 וכבר יודעת משהו (הרבה יותר מדי) על העולם הזה. תכירו את אנגלינה זיכרוב: תיכוניסטית מחולון, החברה הכי טובה של חנה רטינוב מהסדרה "מחוברות" והדבר הכי מרגש שקרה הקיץ בטלוויזיה שלנו. נזרקת מהבית כל יומיים, מגדלת אחות בת שנתיים, מעשנת, שותה, מקללת, בוכה ולא מפסיקה להאמין באהבה. אפילו שזה כואב
במצב ערות, אנגלינה בת ה-17 היא כל מה שטינאייג'רית לוהטת צריכה להיות. בחורה חריפה, כייפית, תבונית, גלוית לב ומשולחת רסן, עם פוני מקרוני ואישונים רעבים שמתרוצצים בחוריהם כמו שבבי פרמז'ן. עכשיו לא, עכשיו היא נראית כמו לקרדה.
"בוקר טוב", מנסה להקיץ אותה אמה, טניה, אבל היפהפייה העייפה אנגלינה רק מתגלגלת במיטתה בתשישות. "קומי, בבקשה, השעה 11", טניה לא מוותרת. "קרצייה את!", מסננת אנגלינה בעצבים ונאחזת בסדין בכל כוחה. "אני לא קרצייה, דבר ראשון", מטעימה אמה בזהירות, "אל תצעקי עליי, קומי". זה מספיק לאנגלינה. "די די די לחפור", רושפת המאובן, כשהאם החרוצה ממשיכה בתצפית הארכיאולוגית. "די, אבל די! יו, איזה מפגרים, תעזבו אותי כבר". לקינוח, היא שוב נמעכת בתוך שמיכתה ונופחת בקול גוסס "תעזבו... אותי...".
כשטניה מפקסת את מצלמת הווידאו שבידה ומשיבה ב"מי מפגר כאן בסיטואציה הזאת", אנגלינה כבר עמוק בתוך הטראגיות. "יו! יו! תכבי את זה", היא מיירטת, "אז מה, את קמה?", מרביצה בה אמה בשלווה. "לא רוצה!", אנגלינה מצטרחת, "לא! רוצההה!". קאט.
תכירו את אנגלינה זיכרוב, הטינאייג'רית שהתחילה בתור החברה הכי טובה של חנה רטינוב מ"מחוברות", והפכה למעצמת וידאו בזכות עצמה. בפעם הראשונה שהיא מלמלה בדמעות למצלמה "נשבר לי הפאקינג לייף, איך פאקינג אפשר ככה?", אחרי משולש רומנטי חד זווית וקורע לב, זה כבר היה ברור.
רק חשבתם ש"מחוברות" היא הסדרה המשובחת של רם לנדס ודורון צברי על חמש נסיכות עם עדשה, אבל בפועל - אנגלינה היא המחוברת השישית. התיכוניסטית הכי אותנטית, הכי מוחצנת, הכי שפויה. וזה החוש השישי שלה: אמת משולהבת, משתלחת, שובה.
בשבוע שעבר, בפרק הסיום של הסדרה המדוברת של "הוט", הפנימה לבסוף חנה רטינוב שעדיף לאהוב ולהיפגע מלא לאהוב בכלל. אנגלינה היא שלימדה אותה את זה, ובדם. דם, אש ופרובוקציה מרכיבים את שיטת החינוך האהובה על אנגלינה, וכך היא גם מפיצה ידע בעולם. תפתחו מחברות, יהיה מבחן.
אנגלינה (לאמה): "מה מצחיק אותך, מה?"
טניה (באנחה דרמטית): "לא מצחיק, עצוב מאוד".
אנגלינה: "מה את בוכה עכשיו?, יו!"
טניה: "אני בוכה עלייך".
אנגלינה: "עליי את לא צריכה לבכות, פאק!".
אנגלינה יוצאת בזעף מופגן מהחדר ומסכמת רשמים מול המצלמה. "טוב, זה נכשל", היא חותמת בייאוש. "לדבר עם הורים זה על הפנים, הם לא מבינים כלום, רק בוכים ומזיינים את הפאקינג מוח" (מתוך הסדרה "מחוברות").
היא עלתה ארצה מרוסיה בגיל ארבע עם אמה טניה, אחות בבית חולים, ואביה סלאבה, עובד בחברת מזגנים. יש לה זיכרונות טובים מפעם - טיולים לבנים בשלג עם אבא, שיחות עד עומק הנימים עם אמא. אבל שם זה נגמר. "הקשר שלי איתם קשה, ת'אמת, קשה", אומרת אנגלינה. "עם אבא שלי אני לא מדברת כמעט, ועדיף לי לא לדבר איתו, הוא מעצבן אותי רצח. אין לי מושג מה איתו. ואני ואמא שלי פעם היינו חברות ממש ממש טובות, סיפרתי לה הכל. עכשיו הבית דיכאון. אני לא אוהבת שבאים
המזל הוא שלאנגלינה יש ביטחון. בבית הוא במעמקים, בחוץ הוא בשחקים. וזה מסתדר יופי, כי גם ככה היא כמעט תמיד נזרקת מהבית. "זה נראה לי מאוד ברגיל", היא מסבירה. "אמא שלי, אני יודעת שאכפת לה ממני מאוד. כשהיא זורקת אותי מהבית זה לא בקטע של "אל תחזרי לפה יותר", אלא בקטע של "אני אירגע, בלילה תחזרי". אבל אני לוקחת את זה בתור חופש, יאללה הולכים לישון אצל חברים. אני נהנית מזה, ת'אמת. אני לא אומרת לה לאיפה אני הולכת, אבל אז היא מתקשרת, "תחזרי בבקשה הביתה", מתחנפת אליי, ואז, מהאגו, אני אומרת לה "לא רוצה, אני נשארת אצל חנה, ביי".
אבל למה בעצם היא מעיפה אותך מהבית?
"על סתם שטויות. אם יש ריב ביני לבין אמא שלי, היא ישר 'עופי מהבית' - ישר. מתי פעם אחרונה העיפו אותי מהבית? אה, בגלל הסדרה. אמא שלי מאוד נעלבה שצילמתי אותה, היא התפדחה, כי כל העבודה שלה רואה את הסדרה. והיא מציגה את עצמה כאישה יפה, מטופחת, מאושרת, והיא לא רוצה שיראו את החרא שלה בבית. אז צילמתי אותה במצבים שהיא נראית על הפנים, דווקא, והיא ממש כעסה עליי על זה.
'למה הצטלמת? למה עשית את זה?', אבל אמרתי לה ?אמא, את שלחת אותי להצטלם, אני בכלל לא רציתי להצטלם. עשיתי את זה בשבילה פחות או יותר, שתהיה גאה בי, כי תמיד היא אמרה לי 'תראי את חנה, מצטלמת, ומה את? את אפס, תלכי, תלכי להצטלם גם'. אמרתי יאללה, אני אצטלם".
כשהיתה בכיתה ח' ישב אביה בבית הסוהר במשך שבעה חודשים. "עד היום אין לי מושג למה", היא מושכת בכתפיה, "יום אחד אמא שלי אמרה, זהו, אבא בכלא. והייתי כזה, אה, סבבה. הייתי צינית. לא היה אכפת לי. כלום לא ידעתי. אבא בא, נראה רגיל, אבא הולך, נראה רגיל, יום אחד נעלם, אבא בכלא - טוב, סבבה, שיהיה בכיף, מה 'כפת לי. הלכתי לבקר אותו כי אמא שלי הכריחה אותי, ככה לא הייתי הולכת לשם. זה היה כזה דפוק. זה כאב לי גם כי אמא שלי היתה בהריון באותו זמן, מסכנה. מה זה ריחמתי עליה. זה על הפנים".
לא כעסת עליו?
"לא כעסתי, פשוט לא היה לי חשק לבקר אותו. לא היה לנו קשר טוב, לא היינו אומרים שלום אחד לשני. כלום, עוברים אחד ליד השני ברחוב ככה, זרים כאלה, לא מעבירים מבט. כשההורים שלי התחילו לריב אחד עם השני - גירושים, לא גירושים, כן גירושים - והקשר ביניהם התנתק, אז גם אצלי זה התנתק. הם על הפנים האבאים האלה. הדבר היחיד שאני כועסת עליו זה על הקשר שלו עם אמא שלי. שהם רבים, שהוא גם מתייחס אליה כמו אל אישה זרה, שלום שלום, ביי, זהו, אין קשר, כמו אצלי. ובנאדם, זאת אשתך ואנחנו הילדים שלך, קצת יחס? ואין".
אמרת לו את זה?
"כן, ואז הוא אמר 'סליחה, אני מצטער, את צודקת, אבל אני לא יכול, אני לא יכול לגור עם האישה הזאת'. אז אמרתי לו 'למה אתה ממשיך לגור פה? עוף מהבית', ואז הוא 'לא, זאת בעיה, אין כסף'. אני עושה לאמא שלי, 'אמא, תעזבי אותו'. והיא 'לא, אין כסף לשלם על הדירה', ואני לא מאמינה לזה. היא התרגלה אליו, קשה לה, היא חושבת שהיא זקנה כבר, שהכל נדפק לה, ודי, היא בת 38! צריך מישהו שיביא לה כף, יעיר אותה מהעולם הזה. כי נגיד ברוסיה, אישה בת 30 ומשהו נחשבת כבר זהו, זקנה, מתה".
לא נעים.
"כן, את חייבת להיות הכי כוסית שיש כשאת יורדת להוריד את הזבל, בגלל זה היא אומרת לי תמיד שאני נראית כמו הומלס. ואמרתי לה 'עדיף לגור בחדר, מטר על מטר, ונשלם קצת כסף ונחסוך ותכירי מישהו ואז יהיה משהו טוב בעתיד, מאשר לגור עם האידיוט הזה בבית'. הוא רק בא הביתה, הוא עושה אווירה מה זה גרועה בבית. פרצוף תחת כזה. ואני ואמא שלי ממש סבבה עד שהוא בא, פתאום הוא מגיע והכל משתנה לגמרי, ואז פשוט בא לי למות ואני יוצאת החוצה".
רועי: "סיון?"
אנגלינה : "אה?"
רועי: "את יודעת שאני אוהב אותך?"
אנגלינה (בגיחוך): "נו?"
רועי: "את הכי חשובה לי בעולם".
אנגלינה (בגיחוך גובר): "נו?"
רועי: "אבל יש בעיה".
אנגלינה (בגיחוך של גבר): "איזה אבסורד, יא, מה?"
רועי: "עכשיו את תספרי לי מה הבעיה".
אנגלינה: "שבא לי לרצוח אותך".
המשפט הראשון שזיכרוב למדה להגיד בעברית הוא "לא לא לא". זה אולי אומר משהו על ישראלים, אבל בטוח אומר הרבה על אנגלינה. ככה היא מתנהלת, כמו אחת שעברה סמינר במרדנות אצל ז'אן דארק. "אני לא מקשיבה לאף אחד", היא חורצת. "מבוגרים, צריך להקשיב להם, הם עברו חיים, ואני מנסה להקשיב - אבל אני מה זה לא רוצה. אני מפחדת לעזוב את הבית ספר, כי אז לא תהיה לי מסגרת. הנה, החיים האמיתיים, ומה קורה לי? אין, אני לא אחראית, אני אתחרפן. אני עכשיו מנסה לחפש את עצמי, אבל לחפש את עצמך זה על הפנים.
"לכל מי שאני מכירה יש פאשן. אחד רוצה מוזיקה, אחד רקדן, חנה מצאה את הפאשן שלה לקולנוע, ואני - מה אני? אין לי מושג. אמא שלי אומרת לי 'תראי אותי, היתה לי מטרה והשגתי אותה ואני אחות עכשיו', ואני עושה לה, 'אבל מה השגת פה? את מרירה! אז מה את מתלהבת מזה?'. לא יודעת, אני בתסכולים רצח".
למה?
"בגלל ההורים. הם רוצים שתהיה לי מטרה בחיים, אז הם אומרים לי תמיד את 'אפס, אפס, אפס'. ואני חושבת היי, אולי אני באמת לוזר ואני לא יודעת את זה. אז אני חיה בסרטים, כן לוזר, לא לוזר. כי אני לא אחראית, אני לא קמה בבוקר, אני לא עובדת, אני לא מועילה. חוץ מלצאת ולבלות, אני לא עושה כלום. אבל הנה, אבא שלי ממורמר מהחיים כי הוא לא יוצא החוצה. הוא קם, עובד, חוזר, רואה טלוויזיה, הולך לישון, ככה כל השנים האלה. זה עצוב! לפעמים אני יוצאת מזה ואומרת פאק, איזה עצוב, ואין לי מה לעשות עם זה. הם חושבים שאני מטומטמת, זה לא ייאמן".
אולי הם פשוט מנסים, בדרכם, להזריק לך מוטיבציה.
"אז במקום זה אני מרגישה על הפנים, עוד יותר גרוע. עד כיתה י"א הרגשתי שאני אפס כל יום. והשנה, אחרי כל התגובות הטובות, אחרי שדיברתי עם מירי חנוך (מהמשתתפות בסדרה), עם דורון צברי, והם אמרו לי 'את מדהימה, צאי מזה, את עושה מה שצריך, לומדת, את לעניין'. פה התחלתי להבין
שוואלה, אני לעניין, ואני שמה זין על מה שההורים שלי אומרים".
בהרבה מובנים אנגלינה היא תיכוניסטית קלאסית. יש לה בלוג ("סודי, סתם חרא, אני כותבת שם על רגשותיי דברים לא ברורים"), יש לה הורמונים ("אין לי אמצע, אם אני מידרדרת אני לא יכולה לעצור את עצמי"), יש לה סטטוס חברתי ("פריקית, אבל חברה של כו-לם"), אבל לא בכל המובנים. כי יש לה גם אחות בת שנתיים, ג'סיקה, אותה היא מגדלת על תקן חצי אב.
"גם עליה אכלתי סרטים", היא מעדכנת. "אמא שלי לא רצתה להוליד ילדים כי היא ידעה שיהיה מאוד קשה, ואמרתי לה 'אמא, לא, אני רוצה את התינוק הזה'. היא אמרה, 'את לא מבינה, תצטרכי המון לטפל בה, זה יהיה קשה'. ואמרתי 'אמא, אני עם התינוק הזה עד המוות'. עוד קודם אמא שלי היתה בהריון, והיא אמרה לי 'מה לעשות, הפלה או לא? אני אקשיב לך'. אמרתי לה 'אמא, תיפטרי מהאבא הזה ואז תולידי 200 ילדים, עכשיו תעשי הפלה'. אני מצטערת על זה עד היום. אני מתה על הילדה הזאת, אין לי שנייה של חרטה שהיא נולדה".
אבל זאת לא אחריות שלך. ההחלטה ללדת היתה שלה, לא שלך.
"נכון, אבל בסדר, אני האבא. אני רציתי את האחריות הזאת. זה לא שהנחיתו לי את זה על הראש".
להיות אבא בגיל 17, זה נראה לך משהו טבעי?
"כן, זה דפוק. טוב, תכל'ס, זה דפוק. זה לא אמור להיות ככה, אני אמורה להיות איתה שעה ביום וזהו, יאללה ביי ג'סיקה, אני יוצאת. זה דפוק לגמרי. אבל בסדר, אין מה לעשות, זה החיים, אלו האפשרויות שלי. מה אני יכולה לעשות עם זה? גם מה אמא שלי יכולה להגיד? 'טוב, אני אקח את ג'סיקה לאבא'. אבל הוא לא בפוקוס. זה בדיוק הקטע, אין ברירה".
לא תמיד זיכרוב חיה בשלום בתוך העור שלה. "כשהגעתי לכאן אמרו לי 'כל רוסי נחש ארסי' וכאלה, וכששאלו אותי אם אני יהודייה אמרתי, 'כן, יהודייה', הסתרתי את זה. התביישתי. עד כיתה י', וזהו, השתחררתי. המון למדתי מחנה. פעם היה אכפת לי מה אנשים חושבים, הייתי צריכה כבוד, שיאהבו אותי, לזייף, לחייך לכולם, ואז אמרתי קאט דה בולשיט. אני נוצרייה, ועל הזין שלי, ואני אוכלת צ'יזבורגר, כן כן! טעים! אני אוכלת חזיר ואני אוהבת את זה! אני לא מתביישת בעצמי. החלטתי שאני לא אהיה צבועה יותר. אם אני שונאת מישהו, אני אגיד לו, 'אני שונאת אותך, יא אפס!'".
קומזיץ של חופש גדול בים. צלילי "מונו! מונו" חורקים מתוך הרמקולים, הוודקה הפכה את הבנים לחול, ואנגלינה והבנות, בלי חנה, יושבות במעגל על החוף ועושות מה שבנות עושות: מדברות על בנים. אנגלינה: "מאז שיש משהו עם רועי, אז קשה לי לדבר עם חנה על רועי. זה הזוי כזה, הוא היה ראשון עם חנה עם כל החיבוקים והשטויות האלה. אמרתי לו 'למה לא נשארת איתה' מה באת אליי?' הוא אמר לי 'מה את רוצה?' הלכתי לחנה - היא זרמה, הלכתי לשנייה - היא גם זרמה. הייתי בשוק".
אחת הבנות: "איזה בנזונה! למה את עדיין מדברת איתו?"
אנגלינה: "כי אני אוהבת אותו".
הפלונטר המפורסם חר"א (חנה, רועי, אנגלינה), שתועד בהרחבה בסדרה, תפס את זיכרוב מחושלת. היא כבר חוותה דיכאונות ("הייתה איזו שנה, סביב כיתה ז' שלא יצאתי מהבית"), גיבשה תובנות ("בכל המשפחות יש פאקים, זה החיים"), התגלשה מבית ספר אחד לאחר, ועברה דירה בממוצע אחת לשנתיים. אף על פי שלא למדו יחד במשך כחמש שנים, הקפידו חנה ואנגלינה לשמור על קשר. התכסו באותו המעיל, אכלו מאותו נחש גומי, ציירו באותו עיפרון שחור. אפילו לאודישן ל"מחוברות" הן הלכו יחד, כחלק מחבורה גדולה של בנות מבתי ספר בחולון. רטינוב התקבלה, זיכרוב בצבצה בקלטות שלה ובהמשך קיבלה מצלמה אישית. ואז שתיהן התאהבו ברועי.
"זאת הבעיה בנוער, או-קיי?", היא חולקת. "גם אצל אנשים, קשה לסמוך על אנשים בכלל. יש משפט אחד, לסמוך על מישהו זה לתת כלים לפגוע בך. רגש זה חולשה. אמורים לא להתלהב, לא להפגין רגשות יותר מדי, כי אנשים הם אכזריים, באמת, הם רעים. כולם יודעים את זה. אנשים הם מניאקים, תמיד. כל הזמן אני רואה אנשים משאירים הודעות במסנג'ר ובפייסבוק, 'אל תסמוך על אף אחד', 'כולם בני זונות', 'כולם צבועים'.
"בגלל זה מנסים לא לדבר על רגשות, כי אנשים מאוד רעים, זה מזעזע. וזה קשה, כי אחרי שהמון אנשים נפגעים, וחוטפים חרא וכאפות, אז הם נסגרים כלפי אנשים, וזאת הבעיה".
גם להתפכח מוקדם מדי זאת בעיה, לא?
"לא, אני שמחה שאני מעבירה את גיל ההתבגרות שלי בלהיות אני ולא בלחשוב מה חושבים. דווקא אוהבים את זה אצלי. בהתחלה פחדתי. פחדתי שאבדה לי התמימות. הייתי מה זה תמימה, באמת".
מתי הספקת להיות תמימה?
"לא הייתי תמימה כל הזמן, אבל היו לי מלא דברים שהייתי תמימה בהם. נגיד, עם בנים היתה לי ממש הרבה תמימות. נגיד, הנשיקה הראשונה המושלמת עם אביר שאני אוהבת ואז מתחתנים והכל טוב. היו לי סרטים כאלה. ואני אפילו לא זוכרת את הנשיקה הראשונה שלי. אין לי מושג. נראה לי בגיל 13-14 התעוררתי, אמרתי העולם הזה קשה, אכזר, הוא ייקח אותי יום אחד".
מחשבות קשות.
"כן, הסתכלתי על ההורים שלי. ואמרתי, איך אני אחיה ואני לא אהיה כמוהם? שלא יהיה לי את המרמור הזה? והתחלתי לרוץ מהר בזמן, בדקתי דברים, ונפגעתי מדברים, ולמדתי מכל דבר. היו לי מלא בעיות עם בנים. רציתי מישהו והאמנתי שהוא רוצה אותי, ואז בסוף הוא אמר עליי דברים לא נעימים. והתחלתי לחקור אנשים, לראות מה בנים מדברים על בנות מאחורי הגב. אני תמיד אוהבת לשבת עם בנים ולשתוק. אני מסתכלת על השמים, כאילו אני לא רואה, לא יודעת כלום - ולהכל אני מקשיבה. ככה התעוררתי. הבנתי שאנשים רעים, עושים בעיות, ולמדתי איך להתמודד עם הדברים האלה. פעם הייתי ילדה טובה דווקא".
ואז מה קרה?
"אז הידרדרתי. בחטיבה נדפקתי. התחיל כל הקטע של הפריקים, פירסינג, סיגריות, אלכוהול, בנים, בנות, התחלנו לגלות. בירות בכיתה ח', וודקה בכיתה י', התחלתי גם לעשן בכיתה ח' אבל בקטנה, סיגריה פעם בחודש, ובכיתה י' הידרדרתי בסיגריות בגלל ילדה אחת. היום אני יכולה לסיים חצי קופסה".
אוגדן הכלים הטראומטי הזה שירת אותה נאמנה בסיפור המשולש עם רועי -ההוא שטען את הנשק באנגלינה, פרק אותו אצל חנה ועל הדרך פלט פיקות על שתיהן בחשאי. שתיהן התאהבו בו, הוא אהב את אנגלינה והשתובב עם חנה. אנגלינה התייפחה, וויתרה, והיום היא כבר בקראש אחר. חנה ורועי עדיין בקשר, אבל בשקט.
"זה פגע בי רצח", היא מבהירה, "הוא הסביר שזה קרה כי גם אני בגדתי בו. עם בנים חמודים כאלה. הסברתי לו שאמרתי שאין מחויבות, לא סיפרתי לו אפילו שהייתי עם הבנים האלה. סיפרתי לחנה, ואמרתי 'חנה, אל תספרי לו' - וחנה סיפרה לו. ואז הם היו ביחד. כל פעם שהסתכלתי עליו, כשהוא חיבק אותי נגיד, נזכרתי איך הוא חיבק את חנה. ואמרתי 'לא, דפקת את זה', ואז שלחתי אותו לעזאזל. וזהו. אני נזרקת על בנים, נהנית מהחיים, וחנה נתקעה איתו. יש לו בעיות קשות, הוא לא קולט עדיין מה קרה לו. ועכשיו בכלל נדלקתי על מישהו אחר, הילד הכי יפה שראיתי, רציני".
אנגלינה יושבת בחדרה ומנסרת את לבה המיוסר החוצה. "נמאס לי, רציני שנמאס לי", היא מקשיחה את מבטה, שאומר כולו פצצת אורניום. "האנשים האלה, רועי וחנה, מטריפים לי את הפאקינג צורה! לא יודעת למה, לא רוצה להיות בקשר איתם, לא רוצה לראות אותם, לא רוצה כלום. זבל מהאשפתות, זה מה שהם. שיתפוצצו".
ובאמת , ל"מחוברות" הייתה השפעה גורלית על אנגלינה. היא הגשימה חלום לאומי ("כולם רוצים להיות סלבס, אין אחד שלא"), שברה שיא עולמי ("הייתי אמיתית מאה אחוז"), וגברה על משבר קיומי ("תמיד ניסיתי להראות שאני סטלנית, צחוקים, וזה, ועכשיו ראו שאני רגישה"), ותסמכו עליה, היא הולכת לחגוג את זה.
"כל הטוקבקים על הסדרה זה 'וואו, איזה נוער זוועה, לא כולם ככה', היא מהרהרת, "ואני חושבת - כל חבורה שלא הייתי איתה, כולם כאלה. אנשים חיים בסרט, כי אין להם מושג מה הילדים שלהם עושים בלילות. הם לא מבינים שכולנו מדורדרים גם ככה. כולם על ג'וינטים. כו-לם. כאילו, לא כולם, אבל פה ושם. וזה סך הכל ג'וינט, זה לא טריפים. ואני לא מתקרבת לזה. ניסיתי כמה פעמים, אבל זה סבבה צחוקים וזהו, לא מעניין אותי. והיו לי המון הקאות מאלכוהול, אבל למדתי לשתות. בירה אחת ואני בראש טוב, כמה שוטים מוודקה ואני בראש מצוין".
ככה חי הדור הזה, כמו בתוך מרתף הפיתויים של דיוניסוס. הכל מהיר, תוסס, עם ביטים, דילמות מתנגנות כמו אלקטרו, עוברות את החושך, עלטה, אור. משתדלים להתבטא בהברה, נמנעים נואשות מחפירה. כשצריך לגמור קשר, אומרים "פאק יו, יאללה ביי", כשמתחילים, מסתפקים ב"יאללה". אנגלינה מפרשת: "נגיד אנחנו בחבורה, מכירים את כולם, 'שלום, אני אנגלינה, נעים מאוד, וזה וזה", מסתכלים , את רוצה מישהו את באה אליו. 'אז מה, מה המצב? אז מאיפה אתה? יא, תישבע!'. דיבורים דיבורים דיבורים, ואז את רואה אם נוצר קליק, איך מפלרטטים, איך מסתכלים, מה קורה, את עושה לו מבטים. יש פה משהו - ואז מסנג'ר, טלפונים, רוצה להיפגש, נפגשים לבד, מה קורה, מה המצב, זה זה זה, הופ, מתנשקים, ויאללה אנחנו ביחד".
ולא שאין חרדות. "בגידות, זה הפחד שלי", אנגלינה יורה. "נראה לי תמיד יש, יש לי חרדת בגידות עכשיו. כאילו, איך אפשר לשמור על קשר שהוא לא יבגוד בך. זאת השאלה שלי. איך אפשר לשמור על הבנזונה הזה? אבל אני לא יודעת. נראה לי הם בוגדים, נכון? הרוב בוגדים".
בעצם הבנת ששום דבר לא נמשך לנצח.
"את זה למדתי לאחרונה, שהכל בא והולך. חתונה זה סבבה, אבל אני יודעת שאם יהיה לי רע אני לא אפחד לעזוב. יש אהבה, אבל לא לכל החיים. אין מה לעשות, אהבה זה כמו כל הרגשות. פעם אמרתי שאם הבעל שלי יעשה משהו רע אני ארצה לעזוב אבל לא אמצא מישהו, זהו, נתקעתי. ואיך שראיתי בסדרה את מירי חנוך ואייל שני אמרתי, בגיל 40 ומשהו היא מצאה מישהו והם מאוהבים, אני לא ראיתי כזה דבר! שאני לא אמצא? למה מה קרה? אני אמצא, גם בגיל 70 אם אני אצטרך".
ואז היא מגיעה, המסקנה שאף לב לא פועם בלעדיה: אהבה מבינים כבר בגיל 14, ויש השלכות. "הייתי עם מישהו שנה וחצי. נפל לי הלב, והייתי צריכה להרים אותו כל פעם מחדש", משחזרת אנגלינה ונשמעת פתאום כמו כל הבנות, בכל הדורות, בכל העולם. "הוא היה האהבה הראשונה שלי. אני בעד לשכב מאהבה, וזה היה אהבה, אבל היה בלגן. הרגשתי חרא רצח. מגעיל, לא הייתי מוכנה. עד היום לא שכבתי עם אף אחד, אני בין הבודדות. לא רוצה להיפגע. אני רוצה קשר עם מישהו רציני חצי שנה לפחות, שאני לא אגיד איכס, אוי ואבוי, מה עשיתי.
"כל הבנים לחוצים על זה, אבל יש לי מספיק אופי כדי להגיד 'לך תזדיין'. רוצה להמשיך להתמזמז? בכיף. רוצה משהו אחר? לך, ביי ביי. החלטתי שאני רוצה מישהו אחד וזהו, ואני מחפשת אותו. נמאס לי. הבנתי שמשיכה עם מינימום רגש לא שווה כלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
