סיפור מעלף: ראיון בלעדי עם צ'אק פלאניוק
נער המאונן במי בריכה נשאב לחור ניקוז ומרוטש. שף מבתר מבקרי מסעדות. ומסז'יסטית רוצחת באמצעות נקודת גירוי שגילתה ברגל. צ'אק פלאניוק ("מועדון קרב"), שברא את הגיבורים האלה, הרוויח ביושר את תואר הילד הרע של הספרות האמריקנית. בריאיון ראשון לעיתון ישראלי הוא מסביר מדוע המלחמה מתחילה בתוכנו, ולמה הוא מאושר מכך ש-200 איש התעלפו בעת קריאת הרומן האחרון שלו
צ'אק פלאניוק (47) חקר היטב את הנושא לפני שכתב את הסיפור "קרביים", מתוך הרומן "רדופים", שתורגם באחרונה לעברית (הוצאת כנרת זמורה ביתן). מכיוון שמדובר בעיתון לכל המשפחה, לא נוכל להביא כאן את עיקרי הסיפור, אבל נספק מונחי מפתח: נער בן 13, בריכה, אוננות מתחת למים, חור ניקוז, מעי גס, אי יכולת לנשום, גילוי עריות שנובע מתוך הפריה חוץ גופית, תאונה, ניתוח.
הקוראים מוזמנים - אם כי לא בטוח שהם ירצו - להרכיב מזה את השלם. שם הסיפור באנגלית הוא Guts, קרביים, מעיים - ובהשאלה: אומץ, קיבה חזקה. לומר שכדי לקרוא את הסיפור הזה נדרשת קיבה חזקה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. יעידו על כך עשרות בני אדם שהתעלפו במהלך הקראות של הרומן מאז יצא ב-2005.
"קרוב ל-200 עד כה", מבקש פלאניוק לדייק. חשוב לו לספור. אלה הקוראים האמיתיים שלי, הוא מסביר. "אני רוצה לוודא שהקורא מעורב עד הסוף במציאות שאני מציב בפניו. אני לא רוצה רק את הנפשות והרגשות שלהם, אני רוצה שכל הגוף שלהם יהיה בתוך הסיפור. מעבר לזה, התרבות המערבית נוטה להפריד את התחום הנפשי והשכלתני מהתחום הפיזי, ואחד הדברים שאני מנסה לעשות הוא להראות שהשניים תלויים זה בזה".
פלאניוק הוא סוג של סופר "אנטומי". מעבר לקרביים, אפשר למצוא ב"רדופים" סיפורים על מסז'יסטית הוליסטית שמגלה נקודת גירוי מיוחדת ברגל, הופכת ל"זונת רגליים" ומשם - לאחר שמתברר שאותה נקודת גירוי יכולה גם להרוג - לרוצחת שכירה; או, למשל, סיפור על אישה שמחליטה להעניק חיים לבובה המשמשת ללימוד הנשמה מפה לפה והופכת אותה לבובת מין; סיפור אחר על קבוצת נשים שסבלו מהתעללות ונוקמות בהתעללות משלהן בטרנסג'נדר; סיפור על שף שמבתר מבקרי מסעדות; וסיפור על שני פנטומימאים שמקבלים מכות תמורת כסף. פלאניוק חקר את הנושאים שעליהם הוא כותב עד הסוף. הרוב הם גרסה של דברים שקרו במציאות.
"הדברים האלה קורים כל הזמן, ומה שנורא הוא שאנשים מתעקשים לא לדבר על זה", הוא אומר. "אבל אנשים חייבים לדבר על דברים כאלה. מובן שהסיפורים מייצגים דברים גדולים יותר. ב'קרביים', למשל , אני מדבר בעצם על העובדה שגילוי המיניות מבודד אותך מהעולם. שגיל ההתבגרות
מבודד אותך מהמשפחה שלך. וזה משאיר אותך מצולק. כולנו, במובן מסוים, מצולקים".
אתם רק חושבים שאתם לא מכירים את צ'אק פלאניוק. בישראל, כמו במדינות רבות בעולם המערבי, יש רומן אחד שלו שקיבל כבר מזמן מעמד של יצירת קאלט - "מועדון קרב", או נכון יותר, העיבוד הקולנועי שביים דיוויד פינצ'ר, ושהקנה לו, אחרי "שבעה חטאים", מקום מכובד ברשימת הבמאים המבוקשים ביותר בהוליווד. "רדופים", אגב , הוא הספר היחיד של פלאניוק שתורגם עד כה לעברית. אפילו "מועדון קרב" לא זכה לכבוד הזה.
חיים מעניינים היו לו, לפלאניוק. הוא נולד במדינת וושינגטון, גדל בבית נייד, נע ונד עם הוריו. למד עיתונאות באוניברסיטת אורגון וכתב כמה כתבות למגזינים שונים. אביו נרצח כשפלאניוק היה בשנות ה-20 לחייו, מה שיגרום לו מאוחר יותר לחפש אחר דמות האב (או להשלים עם חסרונה) ביצירותיו.
פלאניוק לא נולד סופר. במקביל לעבודות השונות שלו כעיתונאי עצמאי, עבד כמכונאי ואף כתב כמה חוברות הדרכה לתיקון משאיות. השפה הזאת, של חוברות ההדרכה, הצרימה שהיא יוצרת כשהיא באה לתאר דברים מזוויעים, למשל, התרסקות מטוס, מופיעה מפעם לפעם בספריו. גם את העובדה שהוא נהג להתנדב בהוספיסים ולהסיע חולים סופניים לטיפול הקבוצתי שלהם, הוא הכניס לספריו, שמשופעים בדמויות חולניות, לא שפויות, עלובות ובעיקר - כאלה שפוגעות בעצמן.
"כתיבה מסוכנת", קוראים לזה. המציא אותה מי שלימד את פלאניוק את כל מה שהוא יודע, הסופר טום ספנבאואר. זוהי טכניקת כתיבה שדורשת מהמחבר למתוח את גבולות הזוועה שלו עד כמה שהוא יכול,
הוא כתב רומן קצר שנקרא "מפלצות בלתי נראות", על דוגמנית שנורתה בפניה ואיבדה את הלסת התחתונה. המו"לים דחו אותו בטענה שהסיפור "מזעזע מדי". אז הוא החליט למתוח את הגבול עוד יותר וכתב רומן מזוויע הרבה יותר, "מועדון קרב", שהתקבל מיד, הפך לרב מכר ועובד לסרט קולנוע מצליח. גם שם הוא לקח כמה סיפורים ששמע מאנשים שונים, עובדות מדעיות מעניינות, מהסוג ש"התאגידים הגדולים לא רוצים שנדע", ואיחד אותם לכדי שיר הלל להרס העצמי.
"הסופר הוא סוג של צייד", הוא מסביר. "הוא מלקט את הסיפורים שמבוססים לא רק על הניסיון האישי שלו והפחדים שלו אלא צד אותם ממה שהוא רואה בחוץ. הוא רק צריך להיזהר, כי מהר מאוד הצייד יכול להפוך לניצוד, שזה, בעצם, מה שקורה למחברי הסיפורים ב'רדופים'".
למה חשוב לך כל כך לגרום לדמויות שלך סבל עצמי רב כל כך, מה אתה מנסה להשיג בזה?
"ראשית, אני עושה את זה כי אני יכול. לספרות יש כוח לתאר דברים שהקולנוע והטלוויזיה, למרות כל הפתיחות בזמן האחרון, לא יוכלו לספר גם בעוד עשרות שנים. זהו כוחה של הספרות וזו גם האחריות שלה. החובה שלה להביא את הסיפורים האלה. אנשים צריכים לדעת עליהם, להרגיש אותם, להתמודד איתם. חוץ מזה, צריך להודות, זה גם מתאפשר יותר בזכות העובדה שהסיכון שאתה לוקח בהפקת ספר, מבחינה עסקית, הוא קטן יותר, ולכן קל יותר להתחייב לנושאים שהקהל עלול להימנע מהם. לכן, ספרים הם מעצבי הגבולות התרבותיים שלנו. אחרי כל השנים שעברו, למרות כל הקדמה, ספרים הם הדבר הראשון ששורפים כשרוצים להכריז על חרם תרבותי".
שמונה שנים אחרי פיגועי 11 בספטמבר. עושה רושם שהתרבות הרוויחה, משום שנראה כי יותר ויותר נושאים שהיו עד עכשיו בגדר טאבו יוצאים החוצה. אתה חושב שההשפעה הזאת נובעת מהפגיעה הפיזית, כשם שהפגיעה בגוף אצל הגיבורים שלך מביאה אותם לגילויים חדשים על עצמם?
"הפוך לגמרי. אני חושב שהפיגועים החזירו אותנו אחורה בצורה משמעותית. הם לקחו מאיתנו את אחת החירויות הגדולות שהיו לאומה הזאת - היכולת להפסיד. תראה אותי, לדוגמה. אני גדלתי בשנות ה-70. זו הייתה תקופה שבה יכולת ליהנות גם כשהדברים לא הסתדרו. היית מסוגל לחטוף את המכה, לקום, ללמוד, לפעול טוב יותר. בשנים שלאחר אירועי 11 בספטמבר איבדנו בהדרגה את היכולת החשובה הזאת. אנחנו נדרשים לנצח כל הזמן, אנחנו פוחדים כל כך לחטוף, והפחד הזה משתק אותנו. לא מאפשר לנו להתקדם, להתפתח".
משהו בכל זאת לא השתנה לאחר בחירתו של ברק אובמה?
"לא. וסביר להניח שגם לא ישתנה. התופעה הזאת לא תלויה בממשל ההוא או בממשל הזה. היא משקפת משהו גדול הרבה יותר, את הצלקת הפנימית בנפש האמריקנית. אני חושב שכל מה שקיווינו לקבל מהממשל של אובמה לא יגיע, ככל הנראה, ואנחנו נתרחק עוד יותר מהיכולת להפסיד ולהתפתח מהכישלון".
הגיבור של "מועדון קרב" לומד לחטוף מהלומות בדרך הקשה. אנשים רבים הוקסמו מהרעיון הזה וחיקו את הספר בפתיחת "מועדוני קרב" קטנים משלהם. אתה חושב שהם פירשו לא נכון את הרעיון שניסית להעביר?
"לא בהכרח, אבל אני כן חושב שהייתה התעלמות מהאמירה הגדולה יותר של הספר: העובדה שאנחנו אוהבים עימותים. אנחנו אוהבים לריב, להתווכח. אנחנו מכורים לזה כמו לשוקולד. אנחנו שואבים תענוג ממריבות, מעימותים, ולכן עימותים ימשיכו תמיד".
אז שלום עולמי לא נראה בדורנו.
"לא, כי אנחנו לא רוצים. אם היינו רוצים, אם לא היינו נהנים כל כך להילחם, השלום היה מגיע מזמן. וזה לא עניין של צד כזה או אחר, זה הטבע האנושי".
יש בכל זאת דרך להפסיק את זה?
"כשנכיר באמת, בלי מסכות, בעובדה שאנחנו אוהבים את זה, אני חושב שהעימותים בעולם ייעלמו בהדרגה, ויפנו מקום למשהו אחר".
מה?
"אלוהים יודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
