למען הסר ספק
"מעבר לכל ספק", עיבוד מחדש לסרטו של פריץ לאנג, משלב סיטואציות בלתי הגיוניות, עריכה עייפה ומשחק דל. ואלה עוד הדברים הטובים שאפשר להגיד עליו
מעבר לכל ספק צילום: מתוך הסרט
לאנג בגלגולו ההוליוודי היה זה שהשכיל להריק את ערכי האתיקה והאסתטיקה של האקספרסיוניזם הגרמני אל תוך מרקם החיים האמריקני, והתוצאה לכך הייתה זרם הפילם נואר - אותם סרטים שחיטטו באפלת הנפש של הגיבור האורבני, והשיבו את איש התרבות המערבית המוגנת אל מצבו הבסיסי של האדם כחיה נרדפת.
ב-1956 עשה לאנג את "מעבר לכל ספק", שהיה אחרון סרטיו בהוליווד, בטרם שב לגרמניה כדי לחתום בה את הקריירה הפילמאית השופעת שלו. "מעבר לכל ספק" של לאנג, לפחות על פי עיקרי עלילתו, כאילו נועד לסכם את הפילם נואר, על מכלול רבדיו הקודרים, הדתיים, הפסימיים.
במרכז הסיפור ניצב אז השחקן דאנה אנדריוס, שגילם דמות של סופר חוקר, התופר לעצמו תיק פלילי חמור של רוצח. כל זאת, כדי להגיע לבית המשפט כנאשם, ושם להוכיח מול עולם ומלואו את סכנותיו האובייקטיביות של עונש המוות, המוטל לעתים ללא הצדקה על מורשעים אומללים וחפים מפשע.
מובן שההפללה העצמית של הסופר האמיץ משקפת יותר מסתם שאיפה להחלתו של צדק חברתי ברחבי אמריקה, ויש בה כדי להעיד על מצפון לא נקי, על כמיהה קמאית לכפרה ועוד נושאים דומים שעבודות הפילם נואר התעסקו בהם. למרבה הצער, התוצאה האיכותית של "מעבר לכל ספק" לא הייתה מספקת, ולאנג נגוז מהוליווד עם טעם רע בפה ועם ביקורות מסויגות.
חלפו מאז 53 שנים, ולמרות החמיצות שבה הונצח "מעבר לכל ספק" בספרי ההיסטוריה הקולנועית, נמצאו השנה מי שהחליטו לשוב ולצלם סרט זה מחדש. התוצאה להימור מפתיע זה מרצדת מהיום בבתי הקולנוע בארה"ב כמו גם בישראל. על אף שהוכנסו בסיפור עדכונים הכרחיים כדי להתאימו לרוח הזמנים האלה, מדובר בדיוק באותה עלילה האמורה להפשיט את הגיבור מקליפותיו, ולהותיר אותו בתוך מעגליו האפלוליים בלבד.
במקום דאנה אנדריוס, הסופר שנוטל על עצמו את אשמת הרצח בגרסתו המוקדמת של לאנג, משובץ הפעם לתפקיד הראשי ג'סי מטקלף (הגנן הצעיר מ"עקרות בית נואשות " ), המגלם דמות של כתב?חוקר ברשת טלוויזיה מקומית בלואיזיאנה, שמקפיד ללכת בעקבות עיקרי הסיפור הישן ההוא, ולתפור לעצמו תיק כבד במיוחד.
יריבו העיקרי של איש טלוויזיה זה הוא מייקל דאגלס, המגלם דמות של תובע מחוזי כריזמטי, שסולל את דרכו הבטוחה אל משרת מושל לואיזיאנה על נתיב של 17 הרשעות במעשי רצח, שאותן השיג בבתי המשפט בתקופה די קצרה. מטקלף טוען שדאגלס השאפתן, שנשבע לשרת רק את האמת ואותה בלבד, משיג את ההרשעות באמצעות זיוף תוצאות מעבדה וכתוצאה מכך נידונים חפים מפשע לעונשי מיתה. התחקירן הנחוש להוקיע את התובע המחוזי, מוצא לעצמו בת ברית נאמנה בדמותה של אמבר טמבלין (הזכורה עוד מסרט האימה "הצלצול"), שמשמשת כעוזרת לתובע ובה בעת חותרת תחתיו.
על פניו, עלילת הסרט מציעה שפע של נושאים עקרוניים, כמו גם אקטואליים. אשמת היחיד בנוסחיה האקזיסטנציאליים, הזדון של הקולקטיב השולט, שרירות הלב של שלטון החוק, וכמובן יחסיותה של האמת.
אם גרסת המקור של לאנג הייתה חלשה למדי, ובוודאי שאינה מצליחה לגבור על מחסומי הזמן הארוך שחלף מאז הופקה, הרי שגרסת הכיסוי העכשווית היא גרועה יותר. שילוב של סיטואציות בלתי הגיוניות ומשחק דל מציב את "מעבר לכל ספק" בעמדה של אחת האכזבות הבולטות של השנה הפילמאית האחרונה, ואלמלא הקוריוז הקשור בגירוד שכבות השכחה מעל שמו של פריץ לאנג המנוח, אין הצדקה של ממש לפתח דיון בסרט זה.
למעשה, גם קביעה נחרצת זו היא מוגזמת. שהרי לא רק לאנג מוחזר כאן למרכז התמונה, כי אם גם פיטר היימס הנשכח, שכתב, ביים וצילם את "מעבר לכל ספק" המחודש. היימס, פעם נקניקייה די חמה בהוליווד, הלך ודעך במהלך העשור הקודם, ולמען האמת שבת לגמרי מעבודה בחמש השנים האחרונות. והנה גם הוא, לטוב ולרע, שוב עימנו.
כל הג'אז הזה
עוד בטרם שהיימס המגוון הפך לבמאי/ תסריטאי/צלם הוא היה מתופף ג'אז, שפרשני מוזיקה ניבאו לו גדולות. אך הוא נטש את עמדת כלי הנקישה לטובת קריירה קולנועית שבמהלכה הוא השכיל להתפרס על פני ז'אנרים שונים, תוך שאינו חדל מעשייה של עוד ועוד סרטים. עבודתו הראשונה ב-1974, "שלום לבלש" (עם אליוט גולד ורוברט בלק), שילבה היטב בין סאטירה חברתית לסרט מתח, ובעקבותיה באו סרטים כמו "הבלש המציץ" (מייקל קיין), "אאוטלנד" (שון קונרי), " משפט בדלתיים סגורות" (מייקל דאגלס) וגם "טיים קופ" ו"מוות פתאומי" בכיכובו של המרביצן ז'אן קלוד ואן דאם.
וידאו: מעבר לכל ספק
במהלך הקריירה שלו פיתח היימס נטייה למחזר חומר קולנועי קלאסי. בין השאר הוא עשה את "2010", סרט המשך ל"אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק; וצילם מחדש את הקלאסיקה של ריצ'רד פליישר "מעברים צרים" (עם ג'ין הקמן). כעת הוא נפל על החומר הישן של לאנג.
אמנם ראש השנה בפתח, אבל תמיד נעים לשוב אל הניגונים
המוכרים של ליל הסדר. ובכן, אילו התסריט היה מחורבן, אבל המשחק מול המצלמה היה אלגנטי, דיינו; אילו הבימוי היה מזדחל, אבל הצילום היה מזכיר את ימי הפילם נואר הגדולים של שנות ה-40, דיינו; אילו המשחק היה מזויף, אך העריכה הייתה דופקת טיפ?טופ, דיינו; על אחת כמה וכמה ניכרות כאן הצרות במלוא היקפן, כשמעבר לכל ספק ברור שהתסריט פה מגמגם, הצילום מתפקשש, המשחק נרפה, הבימוי עייף והעריכה עוד יותר.
ובכל זאת, לא הכול שחור ב"מעבר לכל ספק". עיון ברשימה הארוכה של מפיקי הסרט מעלה את שמותיהם של משה ולימור דיאמנט, שאינם שוכחים את עברם הישראלי, כמובילים את הפרויקט הזה. הם, כמו גם הוד נסיכותו פייסל אל-סעוד, איש משפחת המלוכה מערב הסעודית, שתרם גם הוא להפקת הסרט. בכל זאת, לא בכל יום נרקם פרויקט משותף בין נציגים של שני הצדדים הנצים בסכסוך המזרח תיכוני. אם לא בירושלים או בוושינגטון, לפחות בהוליווד על מכלול מצגי השווא שבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
