לאהוב ולהפגע: ריאיון עם המטומטמות
תכירו את קטי. קטי נמצאת במערכת יחסים מורכבת עם שלושה חתולים ועם עצמה. וזאת רונה, אלמנת נפש גבולית של מייקל ג'קסון. שתי רווקות תל-אביביות שאוהבות להרהר על מהות החיים בנוכחות מצלמה. נשמע מוכר? או הו. יעל נצר ואיילת רובינסון עושות את "מטומטמות" - פארודיית אינטרנט די מדויקת וקצת פרועה על "מחוברות". תסתכלו עליהן ותראו אותן
נוקבת, חדשנית, ממכרת, מרגשת. "מטומטמות", תיכנסו אליהן הביתה ואל הלב, או משהו כזה. ואם גם אתם קיבלתם לינק במייל לפארודיית "מחוברות" שיצרו יעל נצר ואיילת רובינסון ברשת, או שעקבתם מכושפים אחר עלילותיהן של קטי ורונה בפליקס או כאן ב-nrg, אולי גם אתם הספקתם להיכנס להן ללב ולצעוק אחר כך איזה שעה שיוציאו אתכם משם, הצילו. "מטומטמות" מאמצת למשך ארבע דקות לפרק את השפה המדויקת של יומני "מחוברות", כולל רעידות המצלמה, המבטים הנוגים והחפירות הארכיאולוגיות בכל נוירוזה נשית, ומביאה לעולם את קטי ורונה: אחת רווקת חתולים מיואשת, אחת אלמנת נפש גבולית של מייקל ג'קסון, ויחד הן מטומטמות. לאללה.
"אני מאוד אוהבת את 'מחוברות'", מדגישה נצר, רונה בסדרה, "התחלתי לראות את זה, ומשהו בפורמט הנורא נגיש הזה פתאום עשה לי חשק. יש בזה משהו נורא מזמין לעשות גם, אני מכירה כמה אנשים שפתאום התחילו לצלם את עצמם בעקבות 'מחוברות'. זה קצת ממכר, אתה אומר 'גם אני רוצה לדבר על עצמי למצלמה ושיקשיבו לי'. אז חשבתי מגניב, למה לא לעשות את זה פיקטיבי?".
רובינסון: "אני בדיוק נפרדתי מהטלוויזיה, אז יעל התקשרה אליי ואמרה לי להיכנס לאינטרנט ולראות 'מחוברות'. נכנסתי וצפיתי, וזה היה פשוט מדליק, זו הברקה. ציפיתי דווקא שזה יהיה נפילה, אבל יש שם אנשים מרתקים, כמו החנה הזאת. אני הכי אוהבת אותה. אם אני הייתי עכשיו בגיל ההתבגרות גם הייתי ככה, כל הקטע הזה שאת רוצה למות, את בדיכאון, ופתאום לראות את זה ככה מהצד הצחיק אותי, נקרעתי מצחוק".
נצר: "גם אני נורא אוהבת את חנה, וגם את הדמות מירי־אייל, כדמות אחת. זה יפה איך שבתור זוג הם דמות אחת בעצם".
אחרי ההתאהבות בא החשק, ושבועיים אחרי ש"מחוברות" עלתה לאוויר נטלו השתיים מצלמה והחלו לטרטר במוח. הפתיח שצילמו, שנראה כמו הפתיח הסקסי של המודל לחיקוי כולל קיר המרתף האפלולי והתיאטרליות המוגזמת (רובינסון חבושת חתול לוקקת חלב, נצר קורעת חולצה), צולם בחניון של אתר פליקס עם שני פנסים כשברקע שיר שרובינסון הקליטה באולפן של ידיד. לואו-טק וידידים, זו תמצית התעשייה של סדרות רשת מחתרתיות, וכך גם כאן.
"כל הפרויקט הזה נוצר מג'סטות של אנשים", אומרת רובינסון. "בפרק הבא השכנה שלי, בת 80 ומשהו, הסכימה להצטלם, אח שלי רוצה להצטלם, כל החברים. זה כיף. בפרק הראשון, בקטע שאני משוחחת עם החתולה שלי, רציתי לתת לה צ'ק על זה, היא הייתה פשוט מדהימה!".
יש לכן תסריט מסודר לדבר הזה?
נצר: "לא. יש לנו רעיונות וברגע שאנחנו מחליטות משהו אנחנו עושות את הסצנה המרכזית ולפי זה עושות השלמות. אם בא לנו פתאום לעשות משהו מגניב נסובב הכל סביב זה, אין לנו מושג מראש מה יקרה עם הדמויות האלה, אין לנו שום תכנון לפרק הבא. בפרק 3, למשל, כשרונה קראה שהתגלו שירים חדשים של מייקל ג'קסון, זה לא היה מתוכנן. באמת קמתי בבוקר וראיתי באינטרנט ידיעה על השירים של מייקל ג'קסון ופשוט התחלתי
רובינסון: "ממילא אנחנו נפגשות כל יום לקפה, אז אנחנו כבר מדברות על זה ומעלות רעיונות. והכל כל כך כיף, בלי לחץ. יצא לי לעבוד כבר בטלוויזיה ולראות איך אנשים באים בבוקר לעבודה בבאסה ואין להם כוח, וזה נורא. אמרתי לעצמי שיום אחד בעזרת השם תהיה לי תוכנית שכל אחד, מנערת המים עד הצלם, יבוא אליה בכיף".
נצר: "אנחנו לא מחויבות לכלום, אנחנו עושות מה שאנחנו רוצות".
ואתר פליקס נותן לכן גב.
"מרגע שבאתי עם הרעיון הזה אמרו בפליקס 'יאללה'. הם כל כך מחכים שאנשים יעשו משהו, קחו, תעשו, תיצרו. יוצרים בארץ צריכים להבין שאפשר לעשות כל דבר באינטרנט, ובקלות. לכל יוצר יש חברים יוצרים, מישהו יכול לצלם, מישהו יכול לערוך, לכו תעשו את השיגעונות שלכם ותיקחו אותם לאינטרנט. אז אולי אין לזה פרסטיז' של טלוויזיה, אבל זה מחתרתי, ואנשים מחפשים את זה".
רובינסון: "זה הפרינג' של הטלוויזיה".
נצר: "בדיוק, זה הפרינג', רק בלי הקטע של להתחנן לאנשים 'בבקשה תבואו, זה ביום חמישי ועוד תספיקו לבלות אחר כך בחתול והכלב, וזה לא יפריע לכם, ובבקשה תביאו גם חברים ואני אעשה לכם הנחה, העיקר תבואו לראות בבקשה!'".
רובינסון: "מה זה, חיקוי שלי?".
נצר: "לא, לא, גם שלי".
רובינסון: "כרגע תיארת את החיים שלנו".
נצר ורובינסון מלבלבות לא מעט בפרינג' של העשייה. שתיהן כותבות, יוצרות ומשחקות בפרויקטים שעל הסקאלה בין עלום לחלוטין לדי עלום. נצר פטרלה גם ככתבת בידור של "Y בעשר" ורובינסון שיחקה ב"להקה" ומגישה את מגזין המוזיקה של ערוץ 1, "רעש מקומי".
זה הכי קרוב למיינסטרים שתקבלו מהן. הן תמיד מדגדגות בקצה התודעה בלי ממש לפרוץ אותה, ו"מטומטמות" היא עוד נגיעה בודדת באיזה קונצנזוס שיעיף עליהן לרגע זרקור. הבאזז של "מחוברות" תורם לא מעט לשגשוג פרויקט הטמטום. "כן, אנחנו די טרמפיסטיות", אומרת נצר, "אבל עדיין, לא במתכוון. 'מחוברות' נורא מעניינת אותי כסדרה אז זה מה שמעניין אותי להתעסק בו עכשיו".
רובינסון: "אבל בהתחלה לא ידענו ש'מחוברות' זה עד כדי כך שוס".
נצר: "ברור שכן, אני ידעתי. אבל דברים מדויקים לא באים ממקום של 'יואו, בואו נתפוס על זה טרמפ'. זה לא הולך ככה. זה בגלל הפורמט הכיפי הזה שדורון צברי עשה, שהוא הרגיל את הצופים לשפה הזאת, התזוזות האלה והקלוז־אפים המוזרים האלה והסאונד הלא נקי. מבחינתי מוקומנטרי זה הז'אנר הכי גאוני שהומצא, מתנה מאלוהים".
יש תגובות?
רובינסון: "פונים אליי עכשיו בפייסבוק אנשים שראו את זה וזה מצחיק אותם. ואמא שלי התבאסה קצת שיחשבו שזה אמיתי, כי יש באמת טוקבקים של אנשים שחושבים שאנחנו באמת קטי ורונה".
נצר: "כן, זה מדהים, יש טוקבק של איזה בחור, בפרק הראשון, שפשוט נתן לקטי ורונה רשימה ארוכה של עצות לחיים, ממש חשב שאנחנו אמיתיות. אנחנו חשובות לו, זה מקסים".
ותגובות מ"מחוברים" מקוריים כלשהם?
נצר: "ליאת בר-און העבירה לנו מסר שהיא מחכה להשתתף ב'מטומטמות', והכנסנו אותה בשמחה לאחת התוכניות בתפקיד אורח. ודורון צברי העביר לי מסר שהוא ראה את זה ונקרע מצחוק ושאנחנו גאונות, שתפסנו את האסנס של הסדרה והדמויות".
רובינסון: "וגם אליזרין אמרה משהו, לא?".
נצר: "כן, היא כתבה תגובה: 'אהבתי. זרוב'. וסמיילי".
יש טמטום גם ב"מחוברות"?
"לדבר על עצמך זה מבחינתי מטומטם. כשאתה חופר וחופר ואז רואה את זה מהצד ומבין את זה. הרבה פעמים ברגעים הכי קשים שלנו, אני רואה למשל את איילת מתנשמת בהיסטריה, ואני רואה את זה מהצד וחושבת: 'סתמי!'. ולהפך. כשאתה רואה את זה מהצד ועושה שיקוף לעצמך אתה קולט את זה".
רובינסון: "ברגע שבן אדם מצלם את עצמו לא הכל אותנטי. אני לא מאמינה לכל מי שב'מחוברות'. בייחוד מפני שיש שם אנשים שהם אמנים, אנשי מילים שיודעים להשתמש בהן".
נצר: "נכון. למשל, אני אוהבת את זרוב אבל את רואה שהיא גדלה באינטרנט, ילדת אינטרנט, היא התחילה מבלוגים, וכל הפרסונה שלה מתנהלת משם. ואז פתאום מגיעים אבי ויסמין, החברים שלה, שלמרות שהם לגמרי זוג ווירדוז ברמות מטורפות, שמצטלמים כל היום עם שמלות וקוקיות ופלטפורמות והכל הזוי תחת, הם יותר אותנטיים ממנה ויותר קל להזדהות איתם".
דמויות המשנה באמת גונבות את ההצגה לפעמים.
"תקשיבי, האח של חנה, בקטע ההוא שהוא משחק בבובות של הרסלינג. הילד הזה צריך בדיקה".
הייתן רוצות להופיע ב"מחוברות" אם היו מציעים לכן?
"הייתי לא ישנה כמה לילות ומשלשלת כמה ימים ובסוף אומרת כן. גם משיקול של כסף, כי אני יודעת שהן קיבלו לא מעט, וגם כי לי יש מטרות מאוד ברורות כרגע, כל מיני פרויקטים, וכבר עשר שנים אני בתעשייה, בכתיבה ובבמה, ואני יודעת איך זה עובד, ואם הייתי קצת יותר מפורסמת זה היה עוזר לי להשיג את מה שאני רוצה".
רובינסון: "את יכולה ללכת ל'אח הגדול'".
נצר: "לא הייתי מסוגלת להיות שלושה חודשים באותו מקום".
רובינסון: "מה שלושה חודשים, אחרי יומיים היו מדיחים אותך. אבל פעם, אם היו שואלים אותי אם הייתי משתתפת ב'מחוברות', הייתי אומרת מה פתאום, רק המחשבה על זה הייתה מטריפה אותי, הייתי נכנסת ללחץ. כיום אני לומדת להירגע ולהרפות. פעם, למשל, אם היה לי ראיון לעיתון לא הייתי ישנה כמה לילות. ועכשיו, לראיון הזה רק לילה אחד לא ישנתי".
נצר: "למה, את מרגישה שיש לך מה להסתיר?".
רובינסון: "לא קשור. אני אוהבת שהאמנות שלי נחשפת, אבל לא אני. גם בחיים האישיים שלי אני מאוד סגורה. אני באה מבית דתי, וצניעות זה לא רק איך את מתלבשת לדעתי. זה גם משהו בהוויה, שנורא חסר לי, אנשים פה בארץ הפכו לזונות, ואני לא רוצה להיות זונה. כשחקנית כשהראיתי את הציצי שלי ב'רביעיית רן', דבר שאמא שלי מזכירה לי כל שבוע, לא חשבתי על זה לשנייה. אבל בחיים האמיתיים זה אחרת, זה כן היה עניין".
נצר: "אותי דווקא היה מעניין לראות איך אני נראית מהצד. לא שכולם יידעו עליי, אלא לראות את עצמי".
רובינסון: "בגלל זה אנחנו חברות טובות, אנחנו משלימות אחת את השנייה".
נצר: "לאב יו!".
רובינסון: "פוראבר!".
(עוצרים את הראיון לצורך חיבוקי. בנות)
בדירה של נצר מזדחלים לי כלבים על הרגל ועושים בי שמות. אווירת טינאייג'ריות קשה שוררת כאן, למרות טווח הגילים הביולוגי (נצר 35, רובינסון 33), ואני מופגזת כל העת ב"היוש!", "ממוש!" ו"ביוש!" מלווים בפרצי צחקוקים שמדי פעם מתפתחים להפסקת חיבוקיישן נרגשת. הכי רחוק מהמרמור הרווק-תל-אביבי שנושב מ"מחוברות", כאן דווקא גרים בכיף.
"אני לא מרירה", מתוודה נצר, "אני לא מחפשת, כיף לי בחיים, אם יבוא מישהו אז בכיף, יש לי מקום בחיים לעוד מישהו, אבל אני לא בלחץ. במובן הזה אני לא מרגישה בת 35. אבל הנה, לפני כמה זמן הייתי ביום הולדת שהיו בו רק זוגות נשואים, ואני ורק עוד רווק. ולא יכולתי להסתכל עליו, כי היה כל הזמן מין מתח כזה באוויר, שכאילו אנשים מצפים שיקרה בינינו משהו, כי הנה שני רווקים, זה כמו עם הומואים: 'אתה הומו?! יש לי ידיד הומו! אני חייבת להכיר לך אותו!'. תעזבו אותי, די".
רובינסון: "יש תל אביב אחרת לגמרי מהמרמור הרווקי הזה שתמיד מדברים עליו. תל אביב של לקום בבוקר, לשבת בבית קפה ולכתוב ולפגוש אנשים, אנשים שהם אחרים, שהם יוצרים, שהם מעניינים. אנחנו כמו טינאייג'ריות מבוגרות".
נצר: "תל אביב ב'מחוברות' ובכלל בסרטים זה תמיד ניכור ודיכאון, אבל אני לא רואה את זה בחיים שלי, אני לא תועה בלילות ברחוב ומחפשת קרבה במקומות מנוכרים. תל אביב בשבילי היא כמו קיבוץ. בסופו של דבר יש מעגלים שכולם מכירים את כולם, וזה משום מה קיבל הקשר נורא שלילי, שכאילו כולם שכבו עם כולם. אבל פעם, בקיבוצים, כשכולם שכבו עם כולם, קראו לזה אידיאולוגיה.
"פה הופכים את זה לאיכס וזה. ואמנם לא כולם שוכבים עם כולם פה, אבל מה לעשות, אני גרה בתל אביב כבר שנים וכמה שהיא נראית גדולה היא בעצם נורא קטנה, אז מה, אני אסע להביא חתן מבית אל כדי שהוא לא יהיה מתל אביב? פה אני גרה, מה אני אמורה לעשות? אנשים אוהבים להשמיץ את תל אביב. אבל אני דווקא מרגישה כאילו אני בבית אבות הכי נעים".
ובכל זאת, כיף ומהמם והכל, אבל לא קצת מדכדך שכל השנים האלה אתן פעילות ועושות ויוצרות ועדיין איכשהו לא פורצות לתודעה ונשארות בשוליים?
"כשיצאתי מבית הספר למשחק ברור שנורא רציתי לעבוד ולהופיע, אבל זה לא קורה בדרך כלל. גיליתי עם השנים שיותר חשוב לי לעשות את הדברים שלי. הייתי בכל מיני תוכניות ופאנלים ופשוט לא נהניתי. כשכתבתי לתוכניות הרגשתי קבלנית בדיחות. היום אני יותר יודעת מה הדברים שאני רוצה לעשות. לייט־נייט בידור של ספורט, נגיד, ולא אכפת לי אם זה יהיה באינטרנט, לא אכפת לי לא ערוץ 2 ולא קמפיינים ולא השקות ולא תחת. אנחנו רוצות למשל תוכנית רדיו, נכון בויה?".
רובינסון: "נכון".
נצר: "זו לא מדיה זוהרת, אבל לא אכפת לנו, אנחנו עושות את הדברים שלנו. גם ב'Y בעשר', למשל, עשיתי דמות הכי לא מיינסטרים ולא מינית ונראיתי הכי רע שנראיתי אי פעם על המסך, ואנשים שראו אותי אמרו לי למה את מתלבשת ככה, את הרבה יותר יפה במציאות. אבל לא אכפת לי, אני עושה כיף, הדמות הזאת היא לא משהו שמתאים לערוץ 2 אבל אנשים מתחברים לדברים האלה".
רובינסון: "יש כל כך הרבה אינטרסים בתעשייה של הטלוויזיה, ואנשים הורסים את היצירה תוך כדי. לפני שנתיים עשיתי קריאה לפיילוט, אחד הטקסטים הכי טובים שקראתי בטלוויזיה. לקחו אותי וחבורה של קומיקאים לא מוכרים. עשינו קריאה והיה מוצלח ביותר. ואז לקחו את הפיילוט, הוציאו את כל השחקנים ושמו במקומם שחקנים מוכרים.
"אותם שמות שהיו גדולים לפני שנתיים ובטח גם כיום, כי זה תמיד אותם אנשים. יצא פיילוט נורא. וגנזו את זה. אנשים לא חושבים נכון, הם מחפשים איך לגרום למשהו להצליח בצורה לא נכונה, ואחר כך הם רואים דברים שבאים מחו"ל ואומרים איזה מגניבים הם, איזו העזה, איזה מדהים הסשה ברון כהן הזה, הרי אם סשה היה פועל פה בארץ עד שהיו נותנים לו צ'אנס הנשמה שלו הייתה יוצאת".
אתן נשארות במחתרת כי זה יותר כיף ויצירתי, אבל לא מפריע לכן להיות מתחת לרדאר תמיד?
נצר: "כן, זה מפריע לי".
ואיילת?
רובינסון: "אני חושבת שכל החיים שלי הייתי לייט בלומר כזו. רק בגיל 30 התחלתי להרגיש מה שמרגישים בגיל 20, שאני מתחילה לגלות את עצמי. לפעמים זה מבאס כי אני חושבת לעצמי שאני כבר בת 33 ואנשים כבר בני 18 פורצים ועושים דברים, אבל אני חושבת שאני כוכבת באמת".
נצר (אוחזת לה את היד): "גם אני חושבת. אני אומרת לך, אין קומיקאית יותר טובה בארץ ממנה, אני נשבעת לך בחיים שלי. אין. נקודה. זה שאנשים לא חוטפים אותה זה תעודת עניות. היא סוס עבודה. היא בנאדם אנסמבלרי, היא עובדת עד הסוף. היא כל הזמן עושה".
רובינסון (דומעת קלות): "זה מדכא לפעמים כשאת רואה אנשים עושים דברים ומוכרים את נשמתם לשטן ומצליחים, אבל אני חושבת, כשאני מתחברת לקדוש ברוך הוא באמת, שלכל דבר יש סיבה. ואני, מה שחשוב לי זה ליצור. גם אם זה ליצור מוזיקה ולהעלות לאינטרנט ושישמעו את זה מצדי רק 100 אנשים. אבל אנשים שיאהבו את זה באמת".
נצר: "בויה!".
נו, בסוף הן בכל זאת נכנסו לי ללב.
צילום: רונן פדידה, שיער: פדור וישיניקוב, איפור: נוגה טמיר, סטיילינג: עינב נפתלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
