הזירה הלשונית: חן חן למתבכיין
מילים רבות בעברית החלו את דרכן כסלנג ועשו דרכן לשפה התקנית. אהוד ברק אולי עלה השבוע לכותרות עם המילה "להתבכיין", אבל לפניו היו גם הגשש החיוור ומנדלי מוכר ספרים. וגם: תערוכה חדשה של ז'אן זאנו מנהלת רומן עם האות העברית
את הביטוי שנחקק יותר מכל בזיכרון אמר כבר לפני 14 שנה בריאיון לנסים משעל: "ראיתי לו את הלבן בעיניים", היישר מאנגלית: "Don't fire until you see the whites of their eyes". הביטוי מיוחס לגנרל האמריקני איזראל פיטמן, שהורה לחייליו במלחמה נגד הבריטים ב-1775, לאחר שאזלה התחמושת: "אל תירו עד שתראו את לובן עיניהם", כדי להיות בטוח שכל כדור הוא פגיעה. יש מייחסים את ההופעה הראשונה של הניב לנסיך קרל מפרוסיה בקרב יגרנדורף, 23.5.1745.
השבוע נכנס ברק לכותרות עם "לא צריך להתבכיין". הפועל להתבכיין נחשב סלנג, אבל עושה דרכו בבטחה לשפה התקנית, והוא חדש יחסית. הוא נגזר מהמילה בכיין, שמקורה כמובן בפועל לבכות. תהליך דומה אירע למילים לא מעטות בעברית, במה שקרוי "שורש תנייני", שורש הנגזר ממילה או משורש קיים.
מן המילה "שחצן" (שורש שח"צ) קיבלנו את "להשתחצן".
מן המילה "סקרן" (שורש סק"ר), קיבלנו את "להסתקרן", ככל הנראה חידוש של ס. יזהר.
מן המילה "עצבני" (שורש עצ"ב) קיבלנו את "להתעצבן".
מן המילה "עניין" (המקור בשורש "ענה") הביא לנו מנדלי מוכר ספרים את "להתעניין".
מ"טרחן" נולד "לטרחן", המחליף את "לנדנד" ו"לנג'ס".
מן המילה "דוגמן" נולד "לדגמן".
מן המילה "חנפן" יצרו הגששים את "חן חן למתחנפן".
ומן המילה "בדרן" יצרה השלישייה את "בידרנת אותי".
הרשימה חלקית, ועל החבורה הזו תפסו טרמפ פעלים כמו ליחצֵן (שמקורו בראשי תיבות), להתחרמֵן (מ"חרמן" שמקורה ערבי) ועוד. ועצה לאהוד: פחות להתעצבן, ואל תשכח שלפעמים אתה מצטלמן (לטלוויזיה).
ביום חמישי הקרוב תיפתח תערוכתו של האמן ז'ק ז'אנו בגלריה אנגל בתל אביב. ז'אנו, תושב כליל שבגליל, מנהל רומן עם האות העברית כבר שנים. הפעם יפזר ז'אנו בחלל הגלריה אותיות מתכת, והקהל יתבקש לדרוך
לכבודה של התערוכה ביקשו ממני אנשי הגלריה לכתוב טקסט קצר לקטלוג התערוכה, ואני שמח להגיש אותו גם לקוראי "הזירה הלשונית".
לכאורה, האותיות אינן אלא חומרי הגלם של השפה. ערימה של צורות חסרות פשר מוטלת לפנינו, ואם לא יתבקשו על ידי המילים והמשפטים להתייצב לעבודה, אין בהן חפץ, אין בהן חיים. אותיות ללא מילים הן תוהו ובוהו.
אבל העברית, שעמדה מלידתה בשירה ובפרוזה של המקרא על סוד הצמצום גילתה את יופייה של האות שיש לה סגולות של מילת-על. לאלוהים הוענקה האות ה"א, שהיא גם האות הממונה על הידיעה. האות פשוטת-הצורה וי"ו היא המוציאה והמביאה של השפה, המחברת וההופכת. יחד עם אל"ף, המנהיגה, ויו"ד הנדחקת לכל מקום זכו הארבע להיות צופן התנועה של השפה, אמהות הקריאה והדיבור.
שי"ן קושרת בין משפטים, מילים ואנשים. כ"ף מציתה את הדמיון, בי"ת מצמיתה אל הקרקע, למ"ד מושכת לארבע רוחות השמים. רי"ש עומדת בראש, תי"ו מסיימת. ויש אותיות שגורלן לא שפר. סמ"ך תמיד תהיה שנייה בסולם הדרגות, נו"ן היא אות הכישלון, זי"ן עדיין מחפשת את מקומה במרחב המוגן של התקינות הפוליטית.
הצורה נקבעה לאות אי-אז, ובאמצעות הצורה מספרת האות סיפור. עי"ן פוקחת אלינו עין, דל"ת פותחת דלת. כשחברו האותיות למילים נוסף להן עוד פשר על פשר. מ"ם סופית חותמת בריבוע תמים מילים תמימות כגון שלום ושלם, אטום וחתום, תם ונשלם. שי"ן התהפכה על גבה וקו"ף ורי"ש מתנודדות כחסידות, ועליהן נאמר ששקר אין לו רגליים. בי"ת סוגרת משלוש צידיה ופותחת מצידה הרביעי פתח לסיפור הבריאה. יו"ד אינה אלא קוץ על קוץ, אך מה לנו חשוב מקוצו של יו"ד.
בין האות והעיצור, בין הכתוב והנהגה, מתחוללת מלחמה של חיים ומוות. לכאורה תאומים סיאמיים, אבל מה אירע להן לטי"ת ולקו"ף ולעי"ן ולחי"ת, שנותרו אותיות ללא עיצור, מציבה לחיתוך דיבור חד, כבד, נושא רוח מזרחית, שהיה ואיננו?
האות איננה חומר הגלם. האות היא הבסיס. היא ההברה הראשונה של התינוק. מ"ם היא אם השפה, ראשית מלמול התינוק, מאמא ומאמא ומאמי ואום ומאד'ר ומוטר ומאטי, כאשר כנגדה מבעבעות הבי"ת והפ"א הפוצצות של אבא ופאפא ואבּויה, ואחריהם מדדים הנו-נו-נו והאה-בה והגע-גע-גע והלה-לה-לה וההֶה-הֶה והוואו והשה-שה!, וצקצוק השפתיים בין צד"י לתי"ו.
אז לכל אות יש סיפור. הרבה סיפורים. ועכשיו אפשר להרים אותן, אבל בעדינות ובחרדת קודש, ולשחק במשחק הפלא: לעשות מהן מילים, הרבה מילים, ולברוא עוד ועוד עולמות.
עברי מירושלים-ת"א שואל: האם יש קשר בין המלים העבריות ארץ, מסתורי, היסוס, כבלים, מסיכה, לתרגומן הלועזי, אשר דומה להן פונטית:earth, mysterious, hesitation, cable, mask, והאם יש קשר בין "פיתה" ל"פיצה", כפי שחשבתי כשהייתי ילד?
המילים עליהן שואל עברי הן חלק מתופעה בהתפתחות הלקסיקון העברי: מילים עתיקות, שמקורן בדרך כלל שמי, דומות למילים שמקורן לטיני, הן בצליל והן במשמעות. כתוצאה מכך גם מתרחבת לעיתים משמעות המילה העברית על פי משמעות המילה הלטינית. הבלשן גלעד צוקרמן נתן לכך את המונח "תשמוץ": "תרגום שומר משמעות וצליל". "מסכה" מן השורש נס"ך קרובה בצליל ומשמעות למילה הלטינית של mask. בדוגמאות של "כבל" ו"מסתורי" התופעה דומה. במקרה של "היסוס" (שורש ארמי) הדמיון מקרי. הדמיון בין "ארץ" שמקורה שמי לבין earth שמקורה בשפות הגרמניות מעניין. יהיו מי שיראו בכך הוכחה לקיומה של השפה הנוסטרטית, לפיה לשפות השמיות וההודו-אירופיות אותו מקור קדום.
ארן הרשלג כותב באותו עניין: אחי ומשפחתו נחתו אצלנו אתמול ותוך כדי שיחה גיסתי אמרה את צירוף המילים "פיסת עוגה". לי זה נשמע טעות, שהרי אומרים פיסת אדמה, פיסת בד, אבל לא "פיסת עוגה". האם זו באמת טעות?
"פיסת עוגה" וגם "פיסת נייר" הן שימוש תקין במשמעות שנקבעה בימי הביניים למילה התלמודית "פיסה": חתיכה או קטע. עם זאת, "פיסת עוגה" מזכירה לנו בצליל ובמשמעות את piece of cake.
שוש מאזור המרכז כותבת: האם המילה "התפקר" באה מהמילה "הפקר", או מהשם "אפיקורוס"?
"התפקר" ו"הפקר" באות מהשורש התלמודי פק"ר, שיש לגביו שתי השערות. אחת, שזהו שיכול של השורק פר"ק, כלומר, פורק עול מצוות ואמונה. השנייה, שיש כאן השפעה של המונח היווני אפיקורי, שפירושו אדם הכופר במוסכמות. המונח הזה התגלגל משמו של הפילוסוף היווני אפיקורוס.
אלעד מנשר שואל: Wine ויין, האם יש קשר בין שתי המילים?
כאן אין מדובר בתשמוץ אלא בגלגול של מילה הודו אירופית עתיקה לשפות רבות, וגם לעברית.
יוסף כפתורי כותב: הקיצור ז"ל, המתווסף לשמו של נפטר, דומה מאד לשם זליג, המשמש בגרמנית ואצל יהודים אשכנזים. האם לדעתך יש כאן מקור משותף?
השם זליג פירושו בגרמנית מבורך או מאושר. ז"ל הם ראשי תיבות שהונהגו בתלמוד ל"זיכרונו לברכה", ובכל מקרה קשה לראות את היהודים קוראים לרך הנולד בשם המזכיר את המתים. עם זאת, הביטוי הגרמני-יהודי selig en Andenken פירושו זכרונו לברכה.
יוסף כפתורי שואל עוד: המילה mores מופיעה במילונים גרמניים ובמילון וובסטר, ופירושה "התנהגות נאותה." כנגד יהודים השתמשו במשפט jud mach mores, כשציוו על היהודים להסיר כובע בפני הנוצרים ולרדת מהמדרכה ולצעוד בבוץ (עמוס אילון: רקוויאם גרמני, עמ' 136). לפי המילונים מקור המלה mores מלטינית דווקא, אך אני בטוח שהמקור במשפט הזה הוא "מורא" מעברית. מה דעתך?
אני נוטה להסכים לדעתו של כפתורי. Mores פירושה בלטינית מנהג, בעוד מורא(ס) ביידיש במשמעות פחד ויראה נראה מקור מתאים יותר למשפט שמצטט יוסף. מילים לא מעטות ביידיש חדרו לשפה הגרמנית, ומשם התגלגלו לאנגלית.
תמי מהגליל העליון שואלת: האם המילה העברית "ניטור", כמו במשפט "ניטור רמות החמצן באויר", מקורה בשורש העברי נטר, או במילה הלועזית מוניטור, שגם פירושה שמירה?
זוהי דוגמה לתשמוץ קלאסי. המילה נקבעה על ידי האקדמיה בשנות השמונים כמונח בתחומי החימיה, הרפואה והתכנון, תרגום למילה האנגלית monitoring. כך נשמר בה רעיון ההשגחה, וגם הדמיון למונחים לועזיים. המוניטור עצמו נקרא "משגוח".
יעקב קלאר כותב: נתקלתי בצלצול דומה של שתי מילים, המבקשות להביע דברים דומים. הכוונה היא ל"סוליה" בעברית, בעוד המילה soulier בצרפתית פירושה נעליים.
ללא ספק יש קשר. המילה התלמודית סוליה מקורה בלטינית:solea , תחתית הנעל, ומכאן גם מקור המילה הצרפתית, וכן מילים דומות בשפות אחרות.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם