זה הזמן להעמיד פנים
MGMT היא להקה מצוינת, אבל אתמול על הבמה בתל אביב היא לא הצליחה להעביר את ההנאה שבשירים שלה לקהל. אז נכון, כולם רקדו ומחאו כפיים בהתלהבות, אבל בעצם שמחו הרבה יותר מהתקלוט של LCD סאונדסיסטם. מיכל חי רק רצתה לעשות קצת כיף
יש הופעות ששוות הרבה, על אף הקשיים, רק בגלל ההתעלות שהן גורמות למאזינים שלהן. האנרגיות באוויר, הקהל התוסס, התחושה שאתה - הגרגר שבקהל - הופך לחלק ממשהו מרגש וגדול יותר. אלפי האנשים שבאו לראות אמש את MGMT צלחו את דרכם בחיפוש אחר איזו התעלות או התרגשות, אך כמו באירוניה דרמטית, לא ממש ברור אם צפוי להם הפי אנד.
אחד השירים הידועים של הצמד נקרא "Time to pretend", ובו הם מתארים בצורה אירונית כיצד הם מעמידים פנים בתוך תדמית הרוק-סטארים. מילות השיר מתארות את אבק הכוכבים, את הסמים, את החיים המהירים ואת המוות הצעיר. "יש לנו את החזון אז בואו נעשה קצת פאן" הם שרים.
בהתאם, נראה כי הקהל שהגיע לגני התערוכה פשוט בא כדי לעשות כיף. הביתן בו מתקיימת ההופעה הפך לרגע לאונייה ענקית המתמלאת בנוסעים בדרך לשיט תענוגות. אלפי אנשים צבעוניים באולם צבוע שחור - ממתינים לכוכבים.
הערב נפתח עם ההופעה של ההרכב הלא מוכר The Dallas guild , שחיממו את MGMT בפעם הראשונה. למרות השם המטעה, הגיעו חברי הגילדה דווקא מאנגליה. ההרכב כולל את המתופף הישראלי במקור מושיק קופ, ואת צמד המוזיקאים בעלי השמות המוזרים ביותר שנשמעו לאחרונה, סקוטה סלמנקה (שירה וגיטרה) וצ'ופר (קלידים).
בגילדה הבריטית מנגנים פופ-רוק רך משולב בפסיכדליה ובסינטיסייזרים וגיטרות נוזליות. לפעמים הם מזכירים מעט את MGMT ולהקות בריט-פופ מעורבלים עם פינק פלויד, אך עם שירים פחות אנרגטיים ולעתים מעט שגרתיים. למרות זאת יש לציין כי הם נתנו הופעה נעימה, מוקפדת עם ביצועים מושקעים.
לקראת העלייה של MGMT, מצטופפים רבים מהקהל בקרבת הבמה בציפייה. הגרעין של הלהקה - בן גולדווסר ואנדרו ויינוונגרגדן - מגיעים כשהם מלווים במתופף, קלידן וגיטריסט. כבר בצלילים הראשונים, אופפת אותנו עננת סאונד צורמת עם בסים מודגשים. ההתרגשות עולה, והקהל מסביב קופץ. לאחר כמה שירים עולה השאלה אם במקומות אחרים באולם שומעים טוב יותר, אך בעיית הסאונד ממשיכה לאורך כל ההופעה.
ההופעה מורכבת משירים רבים מהאלבום המוערך "Oracular spectacular", וממספר שירים מהאלבום החדש שעומד לצאת ב-2010. השירים החדשים נשמעים אנרגטיים ומשמחים באופן דומה לאלה המרכיבים את האלבום הנוכחי. עם זאת, לא קל להאזין להם לעומק, ואת שמם היה קשה לזהות בעיקר בגלל בעיות הסאונד.
הגענו אמש כדי לשמוע ולראות להקה שהוציאה את אחד האלבומים המרעננים ביותר שנחתו כאן בשנה שעברה. הציפייה הייתה להופעה מקפיצה ומשמחת. משהו שיצליח לסירוגין לצנן ולחמם אותנו כאן בקיץ, אבל זה לא ממש קרה.
לאורך ההופעה חברי הלהקה נותרו, לרוב, במקומם. ספק מנגנים, ספק שרים. חלק מהשירים נראו כאילו נוגנו בפלייבק בשילוב כלי הנגינה. איכשהו MGMT נראו בעיקר כנערים חביבים ודי עייפים. היפים, בני טובים צעירים, שנקלעו בעל כורחם לבמה, ולא ממש רצו להישאר עליה או להעמיד פנים שהם נהנים.
בסיום ההופעה, שארכה קצת יותר משעה, הייתה תחושה שהיא בעצם עדין לא התחילה. ההדרן נסגר עם הלהיט "Kids", שהצליח להקפיץ את הקהל שבא לשמוח, ונשאר שמח - למרות הכל. עם זאת, באמצע השיר נפסקה לרגע המוזיקה, שקטעה את הרגע הכמעט יחיד בו נוצרה תחושה של אירוע לא שגרתי ומרגש שמגיע מכיוון הבמה. לרגע אחד חשבנו שהמוזיקה הופסקה בכוונה כדי לגרום לקהל להצטרף בשירה, ופתאום חשנו חשובים, אבל לבסוף התברר שככל הנראה מדובר בתקלה.
דקות ספורות לאחר מכן, עלו לבמה ג'יימס מרפי ופאט מאהוני מ-LCD Soundsystem לתקלוט, והיה נראה שאולי בכל זאת יש סיכוי למסיבה. ואולי בעצם המסיבה המעניינת בכלל התקיימה מחוץ לאולם, כי לרגע נראה היה שהעולמות קצת מצטלבים. הקהל שמעבר לכביש של מדונה התערבב עם זה של MGMT שהתערבבו עם מוכרי בייגלה חם, שתייה קרה, כרכים של הברית החדשה בטורקיז רועש שהיו זרוקים על הדשא ומכונית עם מוזיקה מקפצת של נחמן מאומן.
יש הופעות שגורמות לקהל להרגיש חלק ממשהו גדול, אבל ההופעה של MGMT לא הייתה אחת מהן. היא גרמה בעיקר לסוג של תחושה מוזרה ומרושלת בקצוות. אולי מייק פאטון הכריזמטי ונוטף האנרגיה הרעילה, שהופיע על הבמה אתמול עם פיית נו מור היה יכול לעזור. כי משהו הלך הערב לאיבוד בחזון הכיף של MGMT. בניגוד למילות השיר "..Were Fated to Pretend", נראה שיד הגורל לא כללה הפעם מצג שווא של פיזור אבק כוכבים. למרות שהפעם אולי היה כדאי אם הם היו מתאמצים, ולו רק קצת, להעמיד פנים שהם כוכבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
