הנגנים רוצים הביתה
אף שחלומם הגדול הוא למצות את כישוריהם המוזיקליים בישראל ולהתפרנס בה בכבוד, מיטב הנגנים הקלאסיים שלנו נאלצים לחיות ולעבוד דווקא בברלין. סיפורם המתסכל של שלושה נגנים שמסתפקים בביקורי מולדת קצרים
בתזמורות האחרות - החל מהסימפונית ראשון לציון, וכלה בתזמורת ירושלים ותזמורות קטנות יותר - נגנים רוסים ותיקים ונגנים ישראליים צעירים כבר יושבים בתפקידים, אולם לא מדובר כאן בתזמורות שנותנות מענה מקצועי או כלכלי לנגנים ברמה גבוהה מאוד. מה גם שבשל מיעוט תקצוב ממשלתי לתרבות, המשכורות בתזמורות הללו מגוחכות, וסכום של 4000 שקל לחודש נחשב למשכורת "טובה" עבור מוזיקאי. מובן שקשה להתקיים ולבנות חיים מסכום כזה.
למרבה הצער, גם המוסדות האקדמיים (שתי האקדמיות למוזיקה והאוניברסיטאות), המוכים כלכלית, אינם קולטים מוזיקאים צעירים, עקב מחסור בתקנים - ואלו דווקא המוזיקאים שיכולים לתרום הרבה מאוד לרמת הנגינה בארץ.
מוזיקאי שהעז לחזור לארץ אחרי שסיים תארים אקדמיים גבוהים בבתי הספר הטובים ביותר בעולם, נאלץ להידפק על דלתות הגופים, להילחם על קונצרט קאמרי או סימפוני - וגם אז מצפים ממנו להסתפק בתשלום מגוחך. בתנאים כאלה, לא מפתיע שנגנים מעדיפים להשתלב בחיי המוזיקה בגרמניה, למשל, כיוון ששם משלמים ביד יפה עבור חלטורות למיניהן, שלא לדבר על משרה בתזמורת.
כשהממשלה תתעורר ותבין שיש לתקצב תרבות כמרכיב בסיסי שמבטיח חברה טובה יותר, אולי יהיה לצעירים המוכשרים שלנו מקום לעשות מוזיקה בתנאים של כבוד. בברלין, לדוגמה, יש
הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בהנהלתה של אלנה בשקירובה-בארנבוים, שנפתח ביום שני השבוע, נותן לכמה נגנים מצטיינים הזדמנות לממש את החלום, להופיע בארץ, לפגוש את החברים למקצוע, ולחיות שבועיים בישראל. שוחחתי עם שלושה נגנים מופלאים שמופיעים בברלין בתפקידים שונים. לכל אחד מהם יש סיפור משלו, אבל לכולם יש חלום משותף אחד: לחזור לנגן בארץ.
נגן הוויולה עמיחי גרוס, למשל, זוכה להצלחה אדירה ברחבי העולם. אחרי נדודים בין ירושלים ותל אביב לאירופה, הוא מתגורר כיום בברלין ועבר בהצלחה את האודיציה לתפקיד הוויולן הראשון של הפילהרמונית של ברלין, שנחשבת לתזמורת הטובה ביותר בעולם.
כחבר ברביעייה הירושלמית, גרוס גם נוסע לסיורי קונצרטים רבים וארוכים בעולם, והנוחות שנלווית למגורים במרכז אירופה משמעותית ונותנת לו קצת הרגשה של בית - או, לכל הפחות, תחושה שיש לו לאן לחזור - אבל עדיין, החלום שלו הוא לתפעל מהארץ.
"אני מת על הארץ אבל נולדתי וגדלתי כאן, ולכן למי שחי בחו"ל הפסטיבל הזה הוא הקומבינה הכי טובה", הוא מספר בצער, "עושים כאן מוזיקה ברמה הכי גבוהה, וזה משולב בשבועיים של חיים בארץ שבהם אפשר לראות את המשפחה ואת החברים - אבל אני אומר בביטחון שחלומו של כל מוזיקאי ישראלי הוא להיות בארץ. אני מקנא בגרמנים ובהולנדים שעושים קריירה במדינה שלהם".
גרוס ניגן גם בתזמורת הדיוואן של בארנבוים (הכוללת נגנים ישראלים-ערבים ופלסטינים), ובאחד הלילות דיבר איתו על האפשרות להקים תזמורת כזו בארץ. "שאלתי אותו אם אפשר במקרה להחזיר את כל הנגנים הישראלים הכי טובים לתזמורת הזו", הוא אומר. בארנבוים התלהב, אבל בינתיים הוא עסוק מדי בשביל זה.
החלילן גי אשד, בנו של נגן ותיק בפילהרמונית, מגיע גם הוא לפסטיבל היישר מההופעות עם תזמורת הדיוואן של בארנבוים. "הגעתי מהקונצרטים בלונדון והיה ממש מדהים", הוא מספר, "היה טוב להיפגש עם הנגנים הישראלים והפלסטינים. אנחנו כמו משפחה. היינו גם בפסטיבל זלצבורג עם המלחין והמנצח בולז, וניגנו גם וגנר וברליוז בפסטיבל. זו הייתה חוויה מוזיקלית חזקה, והאולמות היו מפוצצים".
אשד מתגורר בברלין בשנתיים האחרונות, ומנגן בתזמורת האופרה הממלכתית. "אני משתייך לקבוצה שרוצה לנגן כמה שיותר בארץ", הוא אומר, "הארץ שלנו מפיקה את הנגנים ברמה הכי גבוהה שיש, והלוואי שיכולנו לנהל כאן את חיינו".
אשד היה מוותר על שהייה באירופה, אבל לשם כך צריך שתהיה לו כאן עבודה מספקת. "ניגנתי בתזמורת חיפה וטעמתי איך זה לנגן בתזמורת שאינה הפילהרמונית, והיום לא הייתי חוזר לכל תזמורת - אבל הרצון ישנו", הוא אומר, "אם תבוא קריאה מהפילהרמונית, אני אחזור מיד, שהרי אני מתרוצץ בהיכל התרבות מגיל ארבע". מצד שני, לגי חשובה גם יכולת ההתפרנסות, שבברלין מאפשרת חיים נוחים ואפשרות לבנות עתיד כלכלי מסוים - מה שפה הוא לא מקבל.
הנקודה המהותית ביותר בסיפור הזה, לטענתו של נגן הוויולה אורי קם, שניגן בפילהרמונית של ברלין, היא ש"בברלין יש סבסוד ומימון ממשלתי מאוד גבוה, רמת החיים של המוזיקאים גבוהה, יש להם תנאים סוציאליים נהדרים, משכורות גבוהות, חוזה עבודה גמיש, וברלין גם זולה מאוד", לדבריו.
ובכל זאת, קם אינו בטוח שזה המקום שבו הוא רוצה להמשיך לחיות ולפעול. "מה לעשות", הוא אומר, "אני יצור ים-תיכוני, אני רגיל לאנשים חמים וישירים, ולא היה לי טוב עם התרבות והגינונים הגרמניים. היחס של הברלינאים לישראלים לא נקי. אפילו לצרפתים מתייחסים שם באופן יותר אובייקטיבי מאשר אלינו".
הבעיה היא שישראל, לצורך העניין, היא לא ממש אלטרנטיבה. "בארץ אין תעסוקה, התשלום לנגנים זעום, וגם במוסדות אקדמיים קשה להתקבל. בשל כך אני כמעט לא מופיע בארץ, כי אני לא נלחם על איזה קונצרט במוזיאון תל אביב. אם מבקשים, אני מנגן - אבל ברור שכל המוזיקאים הישראלים בחו"ל רוצים לחזור לפה, וצריך לדאוג שיהיה להם לאן לחזור".
נא להמתין לטעינת התגובות
