ממיר מתח
אורי לברון כתב מותחן, שברובו המכריע לא מופיע היסוד ההכרחי של הז'אנר: פשע. ומפתיע עוד יותר: זה לא באמת פוגע בהנאה
שני הגברים ברומן, שמקצועם גברי ו"רציני", הם למעשה שני ישראלים שלומיאליים ומבדחים. שניהם, ראובן התרנגול המתנפח, חוקר פרטי מינוס הזוהר (הונאות ביטוח), ועומר הדיכאוני המתכווץ, המכונה בפי כל בשם חסר הישע והמשתבלל "ברל'ה", הם גברים העומדים בצלם של אחרים. אחיו של ראובן הוא ניצב במשטרת ישראל ואילו עומר נטוע תחת אשתו, עורכת הדין המבריקה, המרוויחה הרבה יותר ממנו והמותירה לו את הטיפול בבנותיהם.
ללברון יש מיתר הומור דק ולא מצוי הנרעד לרחשי התנהגויות משעשעות של דמויותיו. דוגמה לדקות מיתר ההומור שלו היא הקליטה של רטטי ההדף הקטנים שמחוללת רהבתנות גברית. סצנה שנונה מאוד בהקשר הזה היא הסצנה שבה קארין הדוגמנית מגיעה בלילה לחדרו של עומר. עומר, שמתאהב בה כמובן ובאופן הבנאלי ביותר, מדמה שקארין משיבה לו אהבה, ברהבתנות גברית אופיינית. אלא שלקארין יש אג'נדה אחרת. חייתית. הצד החייתי של עומר הוא זה שמושך אותה אליו. עומר מזכיר לה את כלבה האהוב, ונילה שמו, כלב אפגני גבוה ורזה. "אני מקווה שלא תיעלב (...) אתה פשוט הזכרת לי את ונילה שלי. ראיתי אותך ומיד חשבתי עליו. לא יודעת למה החלטתי שאתם דומים. ברור שזה הגובה שלך, הרזון וצבע השיער".
לברון רגיש לפיזיות של דמויותיו ומפיק מהן סצנות קומיות. המובחנות הפיזית של הדמויות הראשיות, עומר הגבוה והדק וראובן השמן והמגושם, למרות הנוסחתיות המסוימת, עושה כבר חלק מהעבודה. אבל הנה דוגמה לניצול קומי מוצלח של פיזיות אנושית. המפיק הרומני שעומר שוכר את שירותיו לוקח אותו לעיסוי רפואי סיני שבו מניחים המארחים שלא יהיה אכפת לו ממין המעסה: "עומר רוצה למחות על עניין ה'גבר או אישה', לבקש רק אישה אם אפשר, אבל מסתפק במחווה של ביטול בידו, כאומר, בשבילי לא צריך להתאמץ, תביאי לי מה שיש לך, ומוסיף מין קידת נימוסין מגושמת בתגובה לקידה של הזקנה".
כשמעשיהם של הגיבורים מובילים אותם לחרוג מהתנהלותם השגרתית נוצר אפקט קומי מסוג אחר. למשל, עומר החרדתי שמנסה לשחק בשביל קארין את המאהב הלטיני, או ראובן הקשוח והאנטיפת שנהיה פתאום פטריארך רחום לעדת נערים שהוא שוכר ברומניה כדי שישמשו לו בלשי משנה.
טוב, אז קומדיה יש כאן.
אבל לגופו של עניין: המבנה של הרומן מוזר בהקשר הזה, כי ברובו המכריע לא ברור אם בכלל התחולל ברומן פשע מסוג כלשהו. ופשע הוא רכיב עלילתי חשוב למדי בספר מתח, חייבים אתם להודות. כשמתבהר העניין, וכדי לא להרוס לקורא לא ארחיב, לברון משקיע הרבה פחות אנרגיה וכישרון בהענקת אמינות לחלק המותחני של הרומן. אבל כאן צצה הפתעה נוספת: זה לא משנה כל כך. גם בלי מתח "חצי הוכחה" מספק בידור אינטליגנטי. זה לא ספר עמוק וכבד. פשוט קאלט.
"חצי הוכחה" מאת אורי לברון, הוצאת כתר, 392 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
