ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

יוצא מהדמות

דן שפירא התרגל לוותר על הגבולות בין החיים לבמה. כששיחק מלך שנוא, לא התקלח שבועות כדי לחוות דחייה כשגילם את מייק ברנט, נדבק בטירוף והרביץ חזק מדי למיה דגן וכשכיכב ב"אקווס", הביט במשך שבועות בעיני סוסים. כדי להבין אותם זה מה שהפך אותו להבטחה הגדולה של התיאטרון הישראלי, וגם לטראבל מייקר התורן. רק עכשיו, עם תפקיד משנה סולידי - יחסית! - בהצגה חדשה בתיאטרון הקאמרי, הוא מתחיל ללמוד לשחרר

בשבועות האחרונים, בשעות הערב, מסתובב אדם ליד חדרי ההלבשה של תיאטרון הקאמרי. הוא מניף את ידיו באוויר, ממלמל לעצמו ונראה טרוד. הוא אינו מוכן לדבר עם איש, ומתעלם מכל קיום אנושי. אין זה מחדל אבטחה. בעוד כמה רגעים יחזור דן שפירא לבמה, שם הוא משחק בהצגה "הבדלה" של שמואל הספרי.

"כשאני יורד מהבמה אחרי סצנה", הוא מסביר את המיצג מאחורי הקלעים, "אני חייב לשמור על הרמה האנרגטית שלי, להרגיש כאילו אני עדיין על הבמה. אני נע בחלל ומשחק עם שיווי המשקל שלי. כשאני עייף, אני עובד על תנועה ושחרור, מנער את הגוף שלי. לכן כשאני מגיע לחלל חדש, אני מחפש אזורים שאין בהם אנשים ואני יכול לשוטט בהם, לדבר לעצמי. אני חייב שכל כניסה שלי לבמה תהיה מדויקת וטובה. לגרום לקהל להזדהות איתי".

שפירא , החתום על אחד המעברים הכי מדוברים בשנים האחרונות בתיאטרון הישראלי, לא יכול להרשות להצטנן. ככוכב הגדול של בית ליסין הוא הוביל את הפקות הדגל של התיאטרון - מהמחזמר "מייק" על חייו של הזמר מייק ברנט ועד ל"אקווס", המחזה המטלטל של פיטר שאפר.

בכולם גילם תפקידים שהתאפיינו באינטנסיביות רגשית ובמצבי נפש חריגים, והם אלו שסחפו אותו למחוזות קיצוניים גם שעות ארוכות אחרי ההצגה. בתיאטרון הקאמרי הוא צריך להתרגל למעמדו החדש: על הבמה מתרוצצים הכוכבים הגדולים של התיאטרון הישראלי - איתי טיראן, שרה פון שוורצה, ג'יטה מונטה, קרן מור, גיל פרנק - ולשפירא ממש לא מובטח התפקיד הגדול הבא. הוא לא מתרגש.

"זה נפלא בשבילי שאני עכשיו חלק מאנסר מבל", הוא מרגיע. "שחקן צריך לעשות גם תפקידים משניים. כיף שאנשים מתחלקים איתי בנטל. לפעמים דווקא תפקיד המשנה קשה יותר. כשאתה בתפקיד הראשי אתה עולה לבמה מהסצנה הראשונה וכמעט לא יורד ממנה. הקהל הולך איתך יד ביד, הופך לחלק ממך. עם השותפות האדוקה הזאת, אתה יכול להכתיב את קצב הנשימה, להעלות או להוריד גז".

בשנה האחרונה נחשף שפירא בפני הקהל הרחב באמת. התפקיד הגדול הראשון: סער שקד בעונתה השנייה של הסדרה "מסודרים" בערוץ 2. הייטקיסט שמצליח לעשות לחבורה של אסי כהן ואסף הראל בית ספר בתר חמנות עסקית. את נשות ישראל הוא כבש באחרונה בדמותו של נמרוד ארצי, המיליונר השרמנטי מ"מה שנחוץ לרווק" (הוט), עיבוד של עירית לינור לספר "אהבה ודעה קדומה". התפקידים האלו, לצד התואר "השחקן המבטיח ביותר" בטקס פרסי התיאטרון האחרון, סימנו אותו כאחד השמות הכי חמים בשוק.

שערוריות

הבמה ששמו נקשר בהן - מניפוץ המראה בחדר החזרות של בית ליסין ועד סירובו לעלות בעירום חלקי בחזרה הגנרלית של "אקווס" - רק תרמו לסקס אפיל של הפרא האציל.

המעבר הדרמטי לתיאטרון הקאמרי התחיל מפגישה עבודה עם הספרי. "שמוליק התקשר אליי ואמר שהוא עומד להעלות מחזה חדש בתיאטרון ושהוא ישמח אם אקרא אותו. נפגשנו פעמיים בבית קפה. מפגישה היכרות של 20 דקות זה הפך למפגש בן שלוש שעות. לאחר מכן קראתי את המחזה 'הבדלה' והתחברתי אליו מכיוון השאלות הערכיות שהוא מעלה".

למשל?
"הדמות שאני מגלם - אבנר, דור שני לשואה, מתאהב בבת אצולה ירושלמית ורוצה להתחתן איתה ולהשתלב בעסקי יבוא הבשר של אביה - נעה על קו התפר שבין ילד לגבר. גם נושא הפרנסה עניין אותי. אבנר בוחר בעצמאות כלכלית. אצלי, דן, הכסף לא היה מניע בחיים. הוא לא מצית לי את אש החיים. אבל כסף זה לא דבר רע, לא מילה גסה. רק היום אני מבין שלהתפרנס מאמנות זה בסדר".

גם מנהלת בית ליסין, ציפי פינס, גילתה יום אחד ששפירא כבר לא ילד. "הסברתי למה אני רוצה לעשות את התפקיד, ולמה זה נכון לבצע אותו בשלב הנוכחי של הקריירה שלי. היא נתנה לי את ברכת הדרך. רציתי לגעת גם בחומר ישראלי. בבית ליסין עשיתי כמה תפקידים ראשיים כשאני סוחב את כל ההצגה על הכתפיים שלי. התחשק לי לעשות משהו אנסמבלי, קבוצתי, שהנטל יתחלק בין כמה שחקנים".

פינס טיפחה אותך, נתנה לך את הבמה הראשית ואתה חצית את הכביש.
"בשיא הכנות והיושר אומר שההחלטה הייתה פר מחזה, תפקיד ובמאי. אני שואף שהקריירה שלי תתנהל לפי הפרמטרים האלה. ברגע שמתחשק לי לעבוד עם משהו יש לזה משקל מאוד גדול. הנפש שלי אמרה לי לקבל את ההצעה. אפילו לא הייתי צריך לשאול את המשפחה שלי. התייעצתי עם הסוכנת שלי זוהר יעקובסון ולקחנו החלטה משותפת".

אתה קצת מיתמם. רוב השחקנים בארץ קשורים לתיאטרון אחד.
"יכול להיות שזה יותר נוח להם, לי האפשרויות גדולות יותר. בסופו של דבר, תיאטרון זה בניין עם אולם. מה שחשוב זה הבחירות האמנותיות. אני לא פוסל שום דבר לגבי העתיד. כרגע אני במצב שאני מרגיש נפלא ובבית בקאמרי ונפלא בבית ליסין. אני לא פוסל את האפשרות לחזור לשם. ציפי ואני זה מפגש מדהים מבחינתי, עשינו דרך אדירה ביחד ונהניתי מכל שנייה. מצד שני, בקאמרי קיבלו אותי בזרועות פתוחות וחום, מהשחקנים ועד המנהלים עמרי ניצן ונועם סמל, שבאו לראות אותי משחק עוד כסטודנט. יש לי חששות, אבל זה לא סוג של חשש רע. מהחשש הזה אני שואב את רטט החיים, רטט העשייה".

שפירא, 28, נולד בתל אביב, בנם הבכור של מולי שפירא, עד לא מזמן מנהל מחלקת התרבות של גל"צ, וכרמלה, אחות בכירה בחדר ניתוח בבית החולים שיבא תל השומר. בית תרבותי עם תמונות של סטימצקי וינקו ופסנתר בסלון. הוא למד בגימנסיה העברית, התמחה בקונסרבטוריון הישראלי, אבל דווקא סומן כבדרן.

חברים מהתיכון עדיין לא שוכחים כיצד בטיול פנאן באיי יוון אחרי הבגרויות, התחפש שפירא לתייר צרפתי וכבש ללא רחם את הבחורות הישראליות המתלהבות מקרואסון טרי. "אני איפשהו נע על התפר בין ילד טוב למרדן", הוא קורץ. "באתי מבית תרבותי, מחבק, חם ומלא באהבה. שורשים מאוד ערכיים וציוניים. מצד שני יש בי צד של מורד. אני עושה את זה ממקום של שובבות. גז-ברקס, גז-ברקס".

תיאטרון לא היה בתוכניות שלו, והוא התגייס ללהקה הצבאית של חיל האוויר. "הייתי בדרן ומה שעניין אותי היה לשמוע את הקהל צוחק. כאן פתחתי את המערכת הדינמית והאמביוולנטית עם הקהל. המקום הזה של הבדרן קיים בי. עכשיו הוא רדום ופחות מסקרן אותי, בהמשך הדרך ארצה לעשות קומדיה".

הוא נרשם ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. המפגש עם מורי המחלקה, במיוחד עם עדנה שביט ורותי קנר, ניער אותו. "נכנסתי לזה עמוק והלכתי רחוק", הוא מספר. "אחרי שנים שהצחקתי את הקהל, החלטתי לזעזע אותו. לא לגרום לו הנאה של כיף. בהצגה 'אהבתה של פדרה', המספרת על מלך שחי בבור, ומשניא את עצמו על הסובבים אותו ומסוגל לחוש רק כשהעם מבתר את גופו, לא התקלחתי במשך שבועות. רציתי כמו הגיבור לכפות על הסביבה את דחייתו".

הטוטאליות המשיכה גם בתיאטרון בית ליסין. כל תפקיד הפך למשימת חיים. "ב'מייק' נפגשתי עם כל מי שיכולתי להגיע אליו שקשור למייק ברנט. משפחה, מאהבות, מפיקים. נסעתי לפריז ודיברתי עם האדם שכתב את 'לס מואה טמה'. צפיתי בעוד ועוד חומרים מצולמים. אחר כך נסיתי לחקות אותו פיזית - כמו המבט המיוחד בעיניים שלו. החיקוי הוליד בי תגובות רגשיות, ככה הרגשתי את הסטייט אוף מיינד שלו. בחזרות ראיתי או שדן לקח את המושכות יותר מידי לכיוון של עצמו או שאני מחקה אותו לגמרי. ברגע שאתה מוצא את נקודת המפגש בין הקצוות האלו - שם נמצא התפקיד".

הטירוף של ברנט הדביק אותו. "זה היה מפגש מרתק ומפחיד מאוד. יחד עם הטוטאליות של התפקיד, אתה חייב להיות גם עם עין חיצונית. אור שיידלק מעל הראש שלך כדי לשמור עליך ועל הסביבה שלך. שחקן לא יכול לאבד את הקונטרול שלו, הוא חייב לשמור על שפיות. זה מערך מוסכם - שואו, תנועה על הבמה, טקסט. החוכמה למתוח כמה שיותר רחוק בתוך המסגרת".

והוא מתח. באחת ההצגות קפץ, בניגוד לכל הוראת בימוי, לתוך הקהל. "אני שומר לעצמי חירות", הוא מסביר את התנהלותו החריגה שכמעט הפכה לתו ההיכר שלו. "במיוחד במקום של איך להגיד טקסט. כשאתה עושה שני טייקים בקולנוע הם אף פעם לא ייצאו אותו דבר. אם נשפך קפה או העט נופל הבמאי לא יגיד 'קאט'. הרגעים היפים בקולנוע נוצרו מטעויות".

ובתיאטרון?
"אני מנסה לחיות את הסצנה בכל פעם מחדש. אני מקשיב לפרטנרים, לאנרגיה בחלל, למצב הנפשי שלי. לכן היא תהיה בכל פעם אחרת. האינטונציה תהיה שונה, דגש על מילה, אבל הטקסט יישאר אותו טקסט".

המשך הכתבה במוסף "תרבות מעריב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...