סינגולר: מדור ביקורת סינגלים
רונית ראסטה שובבית ומפתה, דודו פישר שר עם כל הנשמה, א.ב דן רוצה לחזור להיות נער ופאנקנ'שטיין בפסקול מושלם לסוף הקיץ. רועי בהריר עושה לכם סדר באוזניים
כמגיש רדיו שנותן במה לאמני שוליים וכאחד שעבד במחלקה לגילוי אמנים (ב-NMC) מיתר קוטלר אמנם מאכזב מעט בכל הקשור לחדשנות ומקוריות, אבל עדיין, יש בו משהו מסקרן. "הכל או כלום", הסינגל הקודם שלו, היה רציני מדי ואובר-דרמטי. השיר הזה, שככל הנראה מציג את אחת הסיבות לדרמה ההיא, חד וממוקד מקודמו, מולחן היטב, זורם, מביא ברוק'נרול וספוג באדרנלין יעיל.
העיבוד קצת מיושן, הפזמון מזכיר קצת משהו של פו פייטרז מ-2003, אבל בסך הכל נשמע שהמיכלי ההיא, גיבורת השיר, עשתה לקוטלר די טוב. מה שעדיין לא ממש ברור זה מדוע הוא בחר להוציא את השיר הזה כסינגל שני ולא כסינגל בכורה. בחירה מוזרה, שלא נאמר שגויה מיסודה. המדור הזה, בכל אופן, מתחיל לספור אותו רק מעכשיו.
מקום רביעי: פאנקנ'שטיין - "The Next Level"
ימי הזוהר של הרטרו לדיסקו ולפאנק חלפו אי שם עם סגירת ליין המסיבות ב"תמר'ז לאונג'" בתל אביב, די ג'יי בוגי בן הספיק להפוך מאז לצל חיוור של עצמו, "הדורבנים" איבדו את הסולן שלהם - ופאנק'נשטיין, מצדם, עדיין תקועים עמוק בקטע שסאבו ורוב כבר מזמן המשיכו ממנו הלאה.
מצד שני, יש משהו קולי וחינני בדבקות השמרנית
מקום שלישי: א.ב דן ויאיר סלע אופנהיימר - "טיול שנתי"
תקראו לו תימהוני, תקראו לו דגנרט, תקראו לו שוקיסט (ולא רק במובן של אחד שמנהל את חייו באתר "שוקס"), אבל העובדה היא שא.ב דן הוא גאון מוזיקלי. רוב הזמן הוא אמנם לא ממש עושה מוזיקה, אלא בעיקר מסתובב בעיר ומנסה לגלות סודות אזוטריים על הקיום האנושי, אבל כשהוא כבר מחליט לעשות אחת כזאת - כמעט תמיד היא יוצאת פיצוץ.
"ארץ ישראל שלי", אלבומו מ-2002, היה האלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא באותה שנה. אלבום שהציג מלודיות מקסימות, טקסטים ילדותיים וחכמים, ציניות ורגישות. כאן, לצד יאיר סלע אופנהיימר מ"נערי פוסטר", הוא כבר לא ממש ילד. הוא נער. והוא רוצה לחיות את החיים שלו כמו טיול שנתי. לי, באופן אישי, זה לא נשמע מי יודע מה מפתה, כי אצלנו הערסים שמעו רק מזרחית באוטובוס, אבל את הטיול השנתי הספציפי שלו דווקא הייתי מוכן לחיות. או לפחות לשמוע שוב ושוב.
מקום שני: דודו פישר - "Man With A Hat"
נכון, דודו פישר הנחנח לא ניגש לשירת הכליזמרים בקטע של רטרו מאגניב לקהילה היהודית בפולין של 1937 כמו אוי דיוויז'ן (המצויינים), אבל מסתבר שאין צורך בשום קטע ושום רטרו כשיש לך בנשמה - סליחה, בנשוימה - את הדבר האמיתי.
פישר גולש פה בווירטואוזיות על הטקסט ביידיש של יעקב הלפרין (מצטער, למעט "קיגעל שבת" לא הבנתי כלום, אבל נו, שוין), ובעזרת ההפקה המוזיקלית המצוינת של שי בכר, הכינור של ניר סרוסי והקלרינט של עופר פלד, נוצר פה גרוב יידשאי עמוק ומנענע, על סף הטריפי, שיגרום לכל אשכנזי באשר הוא להיזכר לפתע מאיפה הוא בא, לאן הוא הולך ומדוע הוא דווקא די מחבב גפילטע-פיש.
מקום ראשון: רונית ראסטה - "דבש עם קש" (רמיקס של אורי שוחט ודי ג'יי אלארם)
שלא יהיו טעויות: השיר הזה הדליק וחרמן אותי עוד בתחילת הקיץ הנוכחי, לפני שאורי שוחט ודי.ג'יי אלארם קלטו את הפוטנציאל שיש על הבייב הזאת של סאבו וקותי, והחדירו בו את הבסים הנחוצים להשלמת המלאכה המרטיבה.
ובכל זאת, הפעם, כשהפארטי-גירל הנוטפת משגרת את הטיזינג המשגע שלה מתוך ביט מועדוני אותנטי ומעבירה את היצר השובב שלה בקטע מעודכן ועסיסי יותר (ובסיוע קליפ חדש ומעולה), באמת שאין ברירה אלא להשלים את מלאי הדבש בבית לקראת ראש השנה. התפוח, אגב, לא הכרחי הפעם. מסתבר שרונית ראסטה בדבש (עם קש) זה הרבה יותר טעים. וסקסי.
כוח המחץ - "ברצלונה": באמת, למה לקחת שיר טוב שישב טוב על זמר טוב (זוהר ארגוב), וסתם להוציא ממנו את כל המיץ?
עידו לדרמן - "צליל מיתר": תעשו קופי-פייסט מהתובנה הקודמת, ותחליפו את זוהר ארגוב באייל גולן. לחצו להאזנה
אינפקטד משרום - "Riders On The Storm": תעשו קופי-פייסט מהתובנה הקודמת, ותחליפו את אייל גולן בג'ים מוריסון. לחצו להאזנה
אהוד שגב - "אהבה לא ממוצה": לא בטוח שהעניין שלא ממוצה פה הוא אהבה. זה נשמע כמו משהו שקשור יותר לכישרון.
שימי תבורי ואילנה אביטל: "געגועים לאהבה וחום" - שימי דווקא יודע לשיר, אבל כל עוד לא עומד מאחוריו איזה עוזי חיטמן, קשה לראות קאמבק באופק. אצל אביטל זה כבר סיפור יותר קשה.
גלעד שגב - "אישה מהשמיים": עכשיו לא טוב. לחצו להאזנה
פינת הטראש
Nikka - "משהו אחר": כשתקליטנים יחזרו לדבר בין השירים ואורגני אורות ישובו להבהב, ניקה תהיה להיט ענק במזרח אירופה. לחצו להאזנה
נא להמתין לטעינת התגובות
