ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

רונה-לי שמעון חייבת לזוז

רונה-לי שמעון לא רגועה לפני חודש וחצי הפסיקה לעשן, מעיתונאים יש לה טראומה, ועכשיו היא צריכה להסביר לאחד מהם למה לעזאזל החליטה לזנוח קריירה מבטיחה בריקוד לטובת משחק. לא פלא שהיא חזרה לגור אצל אמא

בוקר טוב, רונה-לי. הירגעי, ילדה, הכתבה מפרגנת. אין סיבה שתחזרי לעשן או משהו. כמה זמן אמרת שחלף מאז הסיגריה האחרונה, חודש וחצי? יופי, סומכים עלייך פה שתעברי גם את הסופ"ש הזה. את חזקה. השואו ביז אולי הצליח לשרוט אותך קלות (כך את אומרת), אבל מסופקני אם הוא מסוגל ליותר מכך. את, מצדך, כבר עלית על הפואנטה הבסיסית שמאחוריו. עברת את החלק הקשה. את על הגלשן, כמעט עומדת.

מכאן והלאה, זה רק עניין של שיווי משקל. משהו שאת אלופה בו מאז היית בת שלוש. כן, בסוף התעוררת, הבנת, עזבת את פלורנטין וחזרת הביתה, לאמא. הכי טוב אצל אמא. במיוחד עכשיו, כשהעוגן, הריקוד, הולך ומאבד את מקומו בחייך. אולי בכלל כדאי שתתייחסי לכל העניין הזה, של השינוי הענקי בחיים, כאל משחק. זה ממילא מה שאת מתמקדת בו עכשיו, מנסה בו את מזלך, לומדת, שנה א' בסטודיו של יורם לוינשטיין. והנה, אוטוטו גם הצגה. "לילות לילך". בית ליסין. תפקיד ראשי. וואו.

מפחיד?
"נורא מפחיד, ברור. השנה הזאת, בכלל, הייתה אחת המפחידות שהיו לי בחיים".

ובכל זאת צלחת אותה.
"מבחינתי, זה היה מסמך כזה, שכתוב בו'כן, אני מוכנה לעשות את זה עם עצמי', וחתמתי עליו. הרגשתי שחסר לי קצת בסיס ושאני רוצה לרכוש לעצמי אחד כזה".

מה רע בבסיס שיש לך בריקוד?
"אני חושבת שטיפה רוויתי מהריקוד בכל מיני אופנים, והייתי צריכה לשים את זה בצד כדי למלא את הבאר מחדש. אולי היא יבשה אחרי כל כך הרבה שנים של התעסקות בזה, אני לא יודעת. פשוט הגעתי למצב של 'אני טובה בזה, הכול מושלם, אני הכי טובה שאני יכולה להיות - ומה עכשיו?' זו הייתה תחושה של לעבוד מאוד קשה, להתעייף ולהתרוקן לגמרי מהדבר הזה. זה לא שהפסקתי להאמין בדרך שלי, בריקוד, אבל כשאתה הולך כל כך הרבה זמן בדרך מסוימת, אתה מתעייף וצריך מישהו שיגיד לך 'בסדר, תמשיך ללכת באיזו דרך שתבחר'".

בקיצור, רצית לאמא. "כן, הייתי צריכה חיזוק מהבית. הייתי צריכה את אמא. לא רק בגלל ההחלטה להתחיל ללמוד משחק, אלא גם בגלל הלימודים עצמם. כשאתה לומד משחק, אתה מוריד את כל המגננות שלך. אתה חייב להסכים להתפשט לגמרי, בכל הרבדים הכי עמוקים שלך. לא פשוט להתמודד עם זה לבד".

במקרה של רונה-לי שמעון, 26, בוגרת "נולד לרקוד" ו"השיר שלנו", לא מדובר רק בהתמודדות עם הדבר הזה. יש פה גם עניין של הכרה בהלכי עולם הבידור האכזרי. עולם שארב לה בשנים האחרונות במקומות הבילוי התל אביביים, עשה הכול כדי לצוד אותה חוגגת לתומה את צעירותה, למחרת בבוקר הוסיף לזה כיתובי תמונה שהוציאו לה שם של פרטי גירל קלת דעת וריקנית, וכדי להשלים את הכאפה לפרצוף גם קבע את מידת הפופולריות שלה ("רונה-לי היא סלב ברמה שבע מתוך - עשר, סלבריטאית חמה, אבל לא רותחת", כפי שתיאר זאת צלם הפפארצי הוותיק ברק פכטר בדצמבר 2006 ב"סופשבוע").

לפרקים התנוסס לצדה אורי פפר, לפרקים היה שם אושרי כהן ולפעמים יגאל אלקיים. כך שהיא אולי לא תודה בזה, אבל יש מצב שגם לנו יש איזו נגיעה בהחלטתה לעבור מריקוד למשחק. אחרי הכול, זה לא שבאמת שמנו לב מה היא עשתה כרקדנית אחרי "נולד לרקוד". אולי הזכרנו, פה ושם,

דברים כמו מופע הווידאו דאנס "קונטרסט" שבו השתתפה, נסיעתה להולנד בעקבות מלגת לימודי מחול שקיבלה ומופעים שעשתה עם עידו תדמור. אבל רוב הזמן התמקדנו בלתפוס אותה רוקדת על שולחנות בברים, מתמנגלת באירועים יחצניים ושוקלת להימכר לסוחר ערבי ממזרח ירושלים תמורת 50 גמלים ו-20 חמורים (כן, היא קיבלה הצעה כזאת לפני כמה חודשים).

אז נכון, רונה-לי, כטירונית בשטח ששואפת לגדול ולהתפרסם, זרמה איתנו לפעמים, ואפילו הסתובבה כשקראנו לה "דוגמנית", אבל זה עדיין לא מסיר מאיתנו אחריות. עכשיו, כל זה כבר לא ממש משנה. אחרי שנשברה סופית מהכתבים ומהצלמים, היא בין כה וכה שוב לבד. והיא פגועה. לגמרי. "אני כבר לא מאמינה יותר לאף אחד מכם", היא אומרת, "באמת, עיתונאים שברו לי את הלב. הם רק מנסים להפיל אותי כל הזמן. היום אני כבר שמה לב כשמנסים לעבוד עליי, אבל עד לא מזמן הייתי נאיבית, והם ניצלו את זה".

נשמע שאת שונאת עיתונאים בדם.
"נכון".

נחמד. תמיד כיף לשבת במחיצת מישהו ששונא אותך.
"מה לעשות, אתה נמצא במקום שאין בו חמלה. מקום שבמקרה שלי, תמיד שם פרוז' קטורים על דברים נורא שוליים. מקום שיצר לי תדמית שהיא נורא רחוקה ממני. נפגעתי מזה. כשאתה מוצג באופן כל כך שונה ממה שאתה באמת - זה מאוד פוגע. מאוד. זה כמו שיגידו לך 'וואו, אתה לא יודע לכתוב ואין לך מושג בתרבות'. גם אם בגרעין האמת שלך אתה יודע שזה לא נכון, באינסטינקט הראשוני זה פוגע. אני מצטערת להודות, אבל אני עדיין לא מחוסנת נגד הזילות של הנשמה שלי".

למה בדיוק את מתכוונת, לזה שמצלמים אותך רוקדת בברים, למשל?
"אה...כן, גם זה. אתה יודע, נורא קל להראות רק את הצד הזה, אבל אני לא לוקחת את הצד הזה בחזרה ולא מתנצלת עליו בכלל. אני בחורה צעירה, אז יצאתי ונהניתי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהיה לי כסף, ורציתי ליהנות ממנו ולחגוג. פשוט לחגוג. באמת סליחה שהייתי שמחה. להגיד את זה ולהעלים את כל העבודה הקשה שעשיתי-זה פשוט לא הוגן. פגע בי שככה זה הצטייר, עד ש...".

החלטת ללמוד משחק.
"זה לא בדיוק ככה. אני לא מחפשת את הפוש לקריירה שלי במשחק, אם זה מה שאתה חושב. אני מחפשת להעשיר את עצמי בלמידה של הדבר הזה. אני באמת רוצה ללמוד את זה".

אז יכול להיות שפשוט הרגשת שהתברברת קצת בשנים האחרונות, ולכן היית זקוקה למסגרת לימודית?
"יכול להיות. אף פעם לא הייתי בנאדם שמורד, אבל הייתי ילדה שמחה. לא הבנתי למה לצאת לשתות ולרקוד זה נקרא להתפרע. זה הדבר הכי אנושי שיש. אם המקום שאני נמצאת בו עכשיו נקרא'להתבגר מאיפה שהייתי', אז סבבה, שזה יוגדר ככה".

הלחצים והחרדות אמנם ניכרים בה מאוד, למשל, בכך שהיא מסכימה לענות רק לכ-64 אחוז מהשאלות שלי ובמהלך כל הריאיון לא מפסיקה לשרבט משהו על נייר ציור, אבל בכל הקשור ללימודי המשחק עצמם היא לגמרי קול, לטענתה. גם יורם לוינשטיין, אגב, חושב ככה.

"רונה-לי שמעון נכנסה לפה בצניעות, עם צימאון, עם חוסן ועם ידיעה ברורה שאין לה מספיק ידע", הוא אומר. "היא באה באמת באמת בשביל ללמוד. ברמה הזאת, אין פערים בינה לבין שאר הכיתה. היא ממש התערבבה איתם בגובה העיניים. ממש מרגש, המקרה שלה. היא עומדת מול הכיתה, והיא צמאה לביקורת, לקבלת כיוון, ומאוד נעים לעבוד איתה. היא כיפית. אני לא מרגיש בשום צורה שההצלחה בחוץ סחררה אותה".

וכך, עם לוינשטיין ביד אחת ואמא בשנייה (אביה פרוד מאמה כבר כמה שנים, ורונה?לי לא מעוניינת להרחיב בנושא), היא עושה, לאט ובזהירות רבה, את צעדיה הראשונים בקריירה ב', ומספרת שפה ושם אפילו יוצא לה ליהנות מזה.

"אני חושבת שהייתי צריכה מישהו כמו יורם, שייתן לי בעיטה", היא אומרת. "הוא יכול לחבק ולעודד, אבל גם להיות המורה הנאצי שאתה מצפה שהוא יהיה. למזלי, באתי מוכנה לזה. הוא לא ממש היה צריך להרביץ לי חזק, בוא נגיד ככה. בכלל, באתי מאוד נקייה לזה, כי הרגשתי שאני לא יודעת מספיק".

היום את מרגישה שאת יודעת יותר?
"עדיין יותר קל לי לספר סיפור בריקוד, אבל לא מפחיד אותי היום לגשת לסיפור במלל. בסך הכול, אני חיה במה מגיל מאוד צעיר. זה היה להגיד את אותו דבר בשפה אחרת. לרקוד זה הרבה יותר קרוב ללשחק ממה שנדמה".

ונראה לך שהיום את שחקנית טובה יותר מאשר ב"השיר שלנו" ? חלק מהביקורת לא יצאו מגדרן מיכולות המשחק שלך שם.
"זו אחלה שאלה, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לענות עליה. האמת, בכלל שכחתי שאמרו את זה, אבל לדעתי, יחסית לכלים שהיו לי אז, זה היה מצוין. ממש לא מפדח אותי להסתכל על עצמי עכשיו משחקת שם או משהו כזה. להפך: אני מסתכלת על זה ומתמוגגת. הייתי עושה את זה עוד פעם בלי שום בעיה. אבל לא עכשיו. אני מרוויחה משהו אחר עכשיו".

נכון לעכשיו הרווח הזה בא לידי ביטוי בתפקיד ראשי בהצגה "לילות לילך", שבמסגרתו היא מגלמת מתעמלת שמנסה להגיע לאולימפיאדה, ותוך כדי כך מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם אמה (אוולין הגואל). " אני מזהה בדמות הזאת את הפרפקציוניזם ואת הרצון שלי להצליח מאוד במשהו ספציפי", היא מסבירה. "כאילו, את תחושת הפוקוס על דבר אחד, ואת הפחד להיכשל בדבר שאתה רוצה להשיג. התחושה שאם אתה נכשל בזה-אתה כמעט לא קיים. יש בהצגה המון משקל לדבר הזה".

אפרופו משקל, לדמות שאת מגלמת יש בעיה עם המשקל שלה.
"נכון, אז?".

אז מה אכלת היום?
"בבוקר אכלתי חביתה, לחם, ובצהריים אכתבשיל כזה, של בשר ותפוחי אדמה, שאמא שלי הכינה. אני מאוד אוהבת לאכול. מאוד".

לא רואים עלייך.
"באמת? וואו. או-קיי, זו תפנית מעניינת בעלילה - לנסות להפוך אותי לאנורקסית. נו, באמת. תקשיב, יש משהו מאוד בריא בהתנהלות שלי עם אוכל. אני יודעת לספק את הרעב שלי, ואני לא סופרת קלוריות. זה כאילו נורא מפתיע, אבל אני ממש לא עושה את זה".

או-קיי . לסיכום ככה, מה החלום הקונקרטי עכשיו? תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה?
"די, זה כמו לבחור בין בורקס גבינה לבורקס תפוחי אדמה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...