אבן דרך?
האם ייתכן שאלבום הבכורה של הסטון רוזס, שחוגג 20, לא באמת ראוי לכל השבחים שמורעפים עליו? רועי בהריר מתלבט
מעולם לא הבנתי את ההיסטריה המטורפת סביב אלבום הבכורה של הסטון רוזס. האלבום הזה, שמעלה אצלי אבק על המדף העליון מאז תחילת הניינטיז, טבוע בזיכרוני כאלבום חביב, נעים, מלנכולי וגרובי בדרכו השקטה, שכולל כמה יציאות טקסטואליות מעניינות וכמה מנגינות לא רעות - וזה הכל.
אני חייב להגיד שעוד באותה תקופה העדפתי - לפחות בכל הקשור לסצנה המנצ'סטרית דאז - את Some Friendly של השרלטנס, את Life של אינספירל קרפטס ואת Bummed של ההפי מאנדייז.
עד היום אני מתקשה להבין איך קרה שהראשון של הסטון רוזס סוגר את ה-20 שנה בתור אלבום שנכתב, על פי אמונת חובבי האינדי, על ידי אלוהים, בעוד שלושת האלבומים הגאוניים האלה נותרו בגדר סמלים של תקופה נתונה. לא ברור לי מדוע הסטון רוזס נחשב לאחד ההרכבים המשפיעים בתולדות האינדי-פופ, בשעה שהקולגות המוכשרים שלו לז'אנר הבאגי/שוגייזינג/מאדצ'סטר (איך שכחתי את Going Blank Again של רייד), נבלעו אי שם בצלם החורג מפרופורציה.
שלא תבינו לא נכון: גם אני חושב שהראשון של הסטון רוזס הוא אלבום לא רע, ומודה ללא היסוס ש-She Bangs the Drums גורם ללבי לתופף עד היום, ש-I Am The Resurrection מניע את ראשי באינסטינקטיביות, ושכשמשמיעים את Made Of Stone בגלגל"צ אני חייב להצטרף לפזמון. ועדיין, להגיד שהאלבום הנחמד הזה פרץ דרך, שינה תפיסות עולם, המשיך את הסמית'ס או אפילו היווה קרקע לאואזיס, זה קצת מוגזם.
אגב, גם את פוזת הוורקינג קלאס הירו של איאן בראון ושות' אני מתקשה לקנות. בטח לא באופן שבו היא באה לידי ביטוי באלבומי הסולו המאוחרים של מנהיג הלהקה המיתולוגית. במילים אחרות, עם כל הכבוד ליום הולדתו של האלבום המדובר, אני בכלל לא בטוח שבלעדיו, או בלעדי אואזיס, שמה הטוב של מנצ'סטר כעיר פועלים מוזיקלית היה נפגע באופן עד כדי כך משמעותי. מצטער, אבל זו דעתי.
The Stone Roses - The 20th Anniversary Edition
נא להמתין לטעינת התגובות
