100 יורו של אושר: "מאני טיים" לא עמוק
"מאני טיים" הוא סיפור על חלומות, שנשאר על פני השטח ולא נכנס לעומק סיפורם של גיבוריו, המגיעים לברלין כדי להתפרנס ממכירת אמנות זולה. זה סרט על חוצפה ישראלית וכמוה, הוא מעצבן בהתחלה ונשכח אחרי דקה
מאני טיים. מהיר ולא עמוק. צילום: יח''צ
הם נוחתים בגרמניה, ותחת המעטה של העיר האפורה שמבינה אמנות היטב, הם מתכוונים לעשות כסף מאמנות. יותר נכון - ממכירת הדפסים של תמונות מפורסמות לשוכני הפרברים של ברלין. 100 יורו של אושר בכל תמונה, 100 יורו של רווח נקי שנכנס לכיס שלהם (ושל מנהלי הקבוצה ומארגני היוזמה). זהו סיפור על חלום שמתגמד ל"האם תמכור היום או לא" וזה סיפור די עצוב של אמנות שהופכת לזולה מדי, לקלה מדי להשגה ובעיקר ללא מוערכת.
כל מי שיצא מהצבא וחיפש אפשרות להתפרנס ולחיות קצת בחו"ל שמע על זה - אתרי האינטרנט שמבטיחים עבודה קלילה בתנאים יוקרתיים במרכז אירופה, מכירת תמונות תביא לך את הכסף הקל בדרך לחלום הגדול - ללמוד עריכת דין, אמנות או קולנוע בלי לחיות מקוטג' וחצי עגבניה. צוותים של אנשים שמחפשים את הכסף ומוכרים לזרים איזה אוצר גלום (אבל עלוב למדי) מישראל - הפעם, תמונה-לא תמונה מצוירת של עכו, שצוירה במזרח הרחוק.
"איפה זה עכו?" שואל הגרמני והישראלים עונים "בישראל, המדינה הכי בטוחה בעולם" וכולם צוחקים בציניות בדרך למכירה פוטנציאלית. הכל קורה על פני השטח, זה לעשות כסף, זה לא לעשות אמנות. ממש כמו המסר של הסרט, כך גם הדוקו עצמו, שטחי, לא נכנס פנימה לפרטים.
"מאני טיים" הוא סרט דוקומנטרי על הרצון לשחק אותה בענק בלי לחשוב על התמונה הרחבה - מכירת זבל לזרים שאין להם כסף אבל אתם חייבים כל גרוש שהם יכולים לתת לכם.
הסרט מדבר דווקא על אלו שבאים כדי לשחק אותה ומוצאים שהחלום הקטן לא תמיד בר הגשמה. אלו שמבינים בסופו של דבר שטסו ליבשת אחרת כדי להעביר ימים ארוכים של הליכה ברגל עם תיק גדול מלא בעבודות אמנות מזוייפות, שיחות עם אנשים זרים שלא רוצים ממך כלום ושאתה צריך אותם כדי לעשות קצת כסף קטן בדרך לכסף הגדול. בעיקר, זה סיפור על חוצפה ישראלית וכמו החוצפה הישראלית, הסרט הזה מעצבן אותך לרגע אבל אחר כך אתה שוכח מהכל.
"מאני טיים", יס דוקו. במאי: עודד רז.
נא להמתין לטעינת התגובות
