דווו! חוגגים 20 שנה לסימפסונים
גזענות, איכות סביבה, שחיתות פוליטית, קריסת שירותי הבריאות, תרבות הקניונים, השעבוד לג'אנק פוד. בכל אלה ועוד טיפלו הסימפסונס. לפעמים, דמויות מצוירות הן יותר מסתם דמויות מצוירות
ההכרה של אדם כי זה עתה אמר או עשה משהו טיפשי". מילון אוקספורד, 2001
במקור, סיפק מאט גרונינג הגדרה ממוקדת בהרבה מהניסוח העקלתוני והמבלבל שאנשי אוקספורד בדו ממוחם הקודח (להגנתם אפשר לומר כי ניסחו את ההגדרה תחת מגבלות של זכויות יוצרים - התעתיק המדויק, "ד'ו!", הוא סימן רשום של "פוקס"). "נהמת כעס", כך אפיין יוצר הסימפסונים את הצליל שביקש להצמיד להומר סימפסון ברגעים האלה בחייו, שבהם שוב התברר לו כי מנת המשכל הגבולית שלו מיצתה את יכולותיה. "נהמת כעס", זה הכל. גרונינג אפיין כפי שאפיין, ודן קסטלנטה - השחקן האנונימי שנבחר לדבב את דמותו של הומר - פנה למאגר הזיכרונות האישי שלו.
בראיון שהעניק פעם ל"לוס אנג'לס טיימס", סיפר קסטלנטה כי בהתחלה, בימים שבהם הסימפסונים היו עדיין רק פינה קבועה בתוכניתה של טרייסי אולמן, התלבט אם לעצב את הומר למעין חיקוי של הקומיקאי היהודי-אמריקאי זעוף הפנים וולטר מתאו, או אם פשוט לחקות את אביו.
בסוף, הסביר, הוא הבין כי "אם אני באמת רוצה לכסות את כל טווח הרגשות שלו, ועדיין לעשות את זה מצחיק - אני צריך להסיר את כל המעצורים". אז הוא התפרע. מזיכרונות ילדותו שלף משהו ששמע בסרטים הישנים של לורל והארדי, "השמן והרזה". קומיקאי סקוטי בשם ג'יימס פינלייסון, שגילם באופן קבוע דמות קטנה, מגוחכת ונוירוטית, בעלת קרחת מבהיקה ושפם מלאכותי מסולסל, נהג לפלוט מין "דווווו! " ארוך ויללני ברגעי תבוסה והשפלה. אז, בשנות השלושים והארבעים, זו הייתה דרך מכובסת להשחיל לתוך התסריט קללת "לעזאזל" (damn) שהקהל יבין ככזו, והצנזור השמרן יעביר.
קסטלנטה אימץ, גרונינג קיצר - "הברה קצרה נוחה יותר לדיבוב", הסביר לימים - והשאר היסטוריה. ההברה הקצרה השלימה מסע ארוך. מהתיאטראות העממיים בבריטניה של המאה ה-19 לסרטי השחור-לבן המרצדים בארצות הברית של ראשית המאה ה-20, לפריים טיים הטלוויזיוני של סוף אותה מאה, ולבסוף, בחזרה לחופי הממלכה שמעבר לאוקיינוס-היישר למילון המעודכן של תחילת המאה ה-21.
מה אפשר ללמוד מכל זה? שלפעמים, דמויות מצוירות הן יותר מסתם דמויות מצוירות. מגרדים את הצבע הצהוב שמכסה את גופן, וחושפים עומק תרבותי שבלעדיו סדרה, כל סדרה, לא הייתה הופכת לתופעה כל כך משפיעה, לא הייתה שורדת יותר מכל סדרה אחרת לפניה, ולא הייתה מצליחה לכבוש כמה שורות במעוז המצח הגבוה, מילון אוקספורד.
כשצופים בסימפסונים, קל להיתפס לאייקונים שעיצבה, שנחרתו בתודעה המשותפת אחרי 20 שנות שידור. לתעלולים של בארט. לתספורת הכוורת של מארג'. לדונאטס המצופים בזיגוג ורוד זרחני שהומר מכרסם במהלך המשמרות שלו בעמדת הבקרה של הכור הגרעיני. קל לשפוט אותה כסרט מצויר, לא יותר.
קל להחמיץ את העובדה שגרונינג, וחבורת הכותבים המוכשרת שעבדה לצדו במשך השנים (המפורסם שיצא מתוכם הוא קונאן או'בריין) מתמקדים רוב הזמן בהפניות תרבותיות - לעתים גלויות יותר, לעתים פחות. הם עושים מחוות לסרטים ("הבוגר", "ורטיגו" של היצ'קוק, "התפוז המכני", "החבר'ה הטובים", "הסנדק" - אם למנות בודדים מתוך עשרות על גבי עשרות), בין אם בתמונות בודדות שרק יודעי ח"ן מזהים, ובין אם בפרקי מחווה שלמים. הם קורצים להיסטוריה ולפוליטיקה (משפחת קנדי חביבה עליהם במיוחד-מבובייה, שם נעוריה של ג'קלין קנדי שהפך לשם נעוריה של מארג', ועד לאזכורים רבים של רצח הנשיא ג'ון).
"זה לא רק אני. חצי מהכותבים הם חננות מהארוורד", ניסה פעם גרונינג לתרץ את הסיבה לאובססיה הזאת. נראה שב-20 שנות קיומה של הסדרה, גרונינג וצוות הכותבים שלו לא דילגו על אף סוגיה חברתית בוערת: גזענות, איכות סביבה, האינפוטיימנט (הפיכת החדשות לבידור), שחיתות פוליטית, קריסת שירותי הבריאות הציבוריים, אווירת ה"תבע אותי" - המשפטיזציה של החברה האמריקאית, תרבות הקניונים, השעבוד לג'אנק פוד, רמיסתו של איש הצווארון הכחול מהפרברים. וכמובן - מה שעמד במוקד העניינים עוד בתקופת המערכונים הקצרים אצל טרייסי אולמן: חוסר התפקוד של המשפחה הגרעינית האמריקאית. או אולי, הגלובלית.
עם השנים הפכה המודעות הזאת, אולי מודעות יתר, למטרה לביקורת. מאוד קל למקם את הסימפסונים על פני הקשת הפוליטית. זו סדרה דמוקרטית, חד וחלק. מאמינה שבסוף (או לפחות בסוף כל פרק) נוכל לפתור את חוליי החברה. חסה על המיעוטים. אוהדת את האנדרדוג. כן, יש בזה משהו קצת וודי אלני-היי, מישהו הזכיר את מילהאוס, החבר המשקפופר, היהודי, האומלל של בארט? - וזה לא מקרי.
אולי זה קשור לכך שרבים רבים מהמעורבים בסדרה הם יהודים - גרונינג עצמו, המפיק ג'יימס ברוקס, השותף לפיתוח הסדרה סאם סיימון, בערך חצי מצוות הכותבים, כמו גם ג'ולי קאבנר - שמדבבת את מארג'; הארי שירר - שדר החדשות רבוע הלסתות, והפוץ קנת ברוקמן, מר ברנז הנבל ועוזרו ההומו בארון סמיתרז; והאנק עזריה שמדבב את מו, צ'יף וויגם, ואת בעל המינימרקט הבנגלי אפו. ליתר דיוק, זו סדרה דמוקרטית - שיושבת בטבורה של
המיצוב הבעייתי הזה, יגידו מותחי הביקורת שמעדיפים סדרות שאוטוטו נדבר עליהן, הופך את הסדרה ללא רלוונטית. צפויה, מוסרנית מדי, מובנת מאליה, עייפה. מה גם במשך תקופה מסוימת, מהעונה התשיעית ועד ל-12, תחת הנהגתו של מייק סקאלי, ניסתה הסדרה לפנות לכיווני עלילה חדשים. מופרכים יותר, לעתים נטולי כל היגיון פנימי. תחת סקאלי, טענו מבקרים בעיתונות האמריקאית, מה שהיה סדרה אמיתית הפך פשוט לסרט מצויר. סקאלי הוחלף, אך העסק התחיל לחרוק.
הארי שירר צוטט ב-2004 כמי שאומר כי "העונות האחרונות היו גרועות במיוחד". אחוזי הצפייה, עם זאת, נשארו טובים. וכך גם היותה של הסדרה מכונת כסף עבור "פוקס": בשוק המרצ'נדייז - דמויות, כוסות, חולצות, מה לא-היא עדיין רצה חזק.
עם השנים, ילדים מצוירים חדשים החלו להסתובב בשכונה. הסימפסונים, שבמו ידיהם בעלות ארבע האצבעות פתחו להנפשה את דלתות הפריים טיים, נאלצו לראות בעיניים כלות איך מהללים את "סאות פארק", "איש משפחה" או "גיבור אמריקאי". כולן סדרות בוטות יותר, גסות רוח יותר, פחות מזוהות פוליטית, שבגדול חובטות בכל מה שזז ומגוחך מבחינתן - ימני, שמאלני או חייזרי. פחות יהודיות, חנונית, ויותר אדומות צוואר, רפובליקאיות. ייתכן שהורגש פה האפקט של עידן בוש.
אולי זה מסביר למה סדרות בעלות קו דומה לזה של הסימפסונס לא שרדו. למשל "המלך היל", מעין גרסה ריאליסטית ובעלת הומור יבש של הסימפסונים, שמסיימת בימים אלה ממש את חייה. במאמצים רבים, חצי גוססת, היא שרדה לא רע - 12 שנה - אך למרות אהדת המבקרים, ולמרות זכיות ב"אמי" היוקרתי, יורד עליה הגרזן. כך גם "פיוצ'ורמה", פרודיית מדע בדיוני פרועה להפליא שיצר מאט גרונינג, שעלתה ברשת "קומדי סנטרל", ירדה לאחר חמש עונות - וכנראה שתקום לתחייה במהלך השנה הבאה.
בינתיים, בעוד היוצרים של סדרות ההנפשה החדשות שקועים בקרבות בוץ מרים ביניהם, עושה רושם שהסימפסונים יצעדו לעד, תקועים בתוך בועת הזמן שבה בארט תמיד בן עשר, ליסה בת שמונה, ומגי מוצצת מוצץ. אולי הילדותיות הנצחית הזאת היא סוד ההצלחה. "מכל הבחינות, פרט לבחינה הפיזית, אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי כשהייתי בן 12", הודה קסטלנטה בראיון שנערך במלאות לו 50. ואילו הבוס שלו, גרונינג, חשף מה עומד במרכז היצירה שלו. "רוב המבוגרים שוכחים איך זה היה להיות ילד", אמר , "אני נדרתי נדר לא לשכוח לעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
