ביג בן: אחריי לפרסומות
חובה מוחלטת להילחם בצרות העין של משרד הפנים, כפי שעשה עמנואל רוזן בכתבה בערוץ 2, חוויות מעולם הפרסום, מורן מזוז מרגשת ב"כוכב נולד" ומה עומד מאחורי שמו של עמוס קינן. מנחם בן עם תובנות השבוע
הכתבה הנפלאה של עמנואל רוזן ב"אולפן שישי" על מינהל האוכלוסין ומחלקת ההגירה במשרד הפנים, שהתעללו באהבת הישראלי והפרואנית, הייתה אחד המסמכים החשובים בחיינו הטלוויזיוניים. ולשם שינוי, היא גם שינתה משהו. לפחות בחיי הזוג האוהב הזה.

אבל משרד הפנים הוא כבר מזמן מרבץ של גזענות חמורה מבית מדרשה של ש"ס והרב עובדיה יוסף, וחובה מוחלטת על התקשורת להילחם בו, כפי שחובתה - שאותה איננה מקיימת במקרה זה - להילחם בטמטומים ובהיסטריה שמפיץ משרד הבריאות בעניין שפעת החזירים (שאיננה יותר משפעת קלה, עם אחוז תמותה מקובל בשפעת רגילה, בעיקר למי שלוקה בחוליים קודמים ולמי שמטופל בתרופות, בין השאר התרופה "הגואלת" טמיפלו, שחלק מן המתים נטלו אותה כידוע
ואגב, כל היחס הגזעני של ש"ס ומשרד הפנים לזרים למיניהם עומד בניגוד למצווה התנ"כית הכי נפוצה בתורה: 36 פעמים (!) צווינו בתורה לאהוב את הגר. גם ההתנגדות התנ"כית לנישואי תערובת נוגעת רק לנישואים עם עממי הארץ (פן ניטמע בתוכם), אבל היא איננה נוגעת כלל לנישואים עם נוכריות בכלל (ופרואניות בפרט). שלמה המלך, למשל, היה נשוי באושר ועושר לבת פרעה.
שלוש חברות פרסום גדולות- מקאן-אריקסון, גיתם וגלר-ניסים - פנו אליי כדי שאעשה קמפיינים מטעמם. סירבתי לכולם. כי אני לא מוכן לשקר בעבור כסף. ואפילו לא לומר אמת בעבור כסף. כי רק אני קובע איזו אמת חשוב לי להגיד ומתי. ולא שאין פרסומות מקסימות.
כשמדובר בשחקנים, זה יכול להיות מושלם. אבל הסיוט שלי הוא מיכל דליות מן השומנים הצמחיים הרוויים או יאיר לפיד המפרסם בנק. כמה דוחה. אני בטוח שבכל פעם שדליות רואה את עצמה ממליצה על המרגרינה ההיא, היא מנסה לזפזפ בהיסטריה לערוץ אחר. ולא מספיקה. עונש כבד מאוד.
קצת התנסיתי בעונש הזה בחודש האחרון, כשהסכמתי בטיפשותי לבקשה של סופרמרקט אחד בכרמיאל, שביקש לפרסם צילום שלי והמלצה שלי בתור לקוח ותיק. מה כבר יכול להיות, אמרתי לעצמי. כרמיאל מקום קטן. מה זה חשוב. מי בכלל יראה.
ביקשתי רק שיציינו שמדובר בהמלצה ללא תמורה, לא בפרסומת. והייתי צריך, כנראה, לנחש שיתעלמו גם מבקשה צנועה זו. בקיצור, הדביקו את הצילום שלי מעל מודעת עמוד במקומון כרמיאלי עם כל מחירי הבשר והדגים. ממש משהו מלכלך נפש וממלא בחילה עצמית. עד שהצלחתי לעצור את זה. הנה, זה עונשו של מי שמוכר את עצמו. גם בלי כסף. הגיע לי. כמה נפלא שניצלתי מהקמפיינים הארציים.

לתעלומת שמו של עמוס קינן, שהחליף את שמו ברגע מסוים מ"לוין" ל"קינן". למה נבחר דווקא השם "קינן"? לאור סיפורי ההרג שמספרת נורית גרץ בביוגרפיה שלו, עם כל סיוטי הלילה ורגשי האשמה, מותר אולי להניח שקינן בחר להטמיע בשמו את המילים "קין" ו"כנען".
לא כל הילדים נחמדים. והקמפיין ל"תפוקידס צ'יפס" - איזה שם מגעיל - מוכיח. חלקם ילדים מעצבנים מדי, חוצפנים מדי, תוקפניים מדי ("אני אומר בפעם האחרונה"). צריך לחנך אותם מחדש. חן אמיתי אין בהם. זה לא שני הילדים המקסימים מ"מיוחדת/מאוחדת".
האינפלציה של מילות השמאלץ ב"כוכב נולד" היא בלתי נסבלת. "רעדתי", "התרגשתי", "שיא השיאים", "מדהים", "מופלא". על מה מדברים פה? כולה כמה נערים ונערות ששרים קריוקי. אבל נכון, כששמעתי את מורן שרה את "שמחות קטנות" של מיכה שטרית ועמיר בניון, גם אני רעדתי.

יורם ברונובסקי, ידיד נעוריי הפלאי, הנער שידע יותר מעשר שפות ותרגם מכולן לעברית, שאותו הכרתי כשהיינו בני 14 בכיתת התיכון שבה למדנו (אחר כך הסתכסכנו למרבה הצער), דיבר מוקסם על מרסל פרוסט כבר אז, ב-1962, כשאף אחד עוד לא תרגם לעברית את הסופר הצרפתי המהולל ביותר במאה ה-20, מחבר שבעת כרכי "בעקבות הזמן האבוד", שנכתבו כזכור בחדר שנאטם בשכבת שעם לרעשי הרחוב, כדי שפרוסט יוכל לשקוע בזיכרונות חייו, שצפו ועלו מתוך טעמי עוגיית המדלן הקונכייתית ורוויית הלימון ההיא.
"תענוגות וימים" (זמורה-ביתן), ספרו המוקדם של פרוסט, שהופיע עכשיו מחדש בתרגום ברונובסקי, נחשב על פי רוב הרבה פחות מן "הזמן האבוד", ובכל זאת, כפי שאומר המתרגם בהקדמתו המעולה כדרכו, פרוסט הוא תמיד פרוסט, כמעט בכל משפט שלו, וגיבוריו הם תמיד אותם גיבורים מן החברה הגבוהה הפריזאית, "שאינם עובדים והם נתונים רק לתשוקותיהם, לאהבותיהם ולמחלותיהם" (כמו ברונובסקי, שהיה בעצמו ידוע חולי, ובוודאי הייתה לו הזדהות גדולה גם עם עצם מחלתו של פרוסט).
קראתי את הסיפור הראשון בקובץ, סוג של שעמום ענוג, על מות דודו היפה של הנער אלכסיס, וכן כמה רשימות בסופו, דחוסות פחות ומעניינות יותר, ביניהן רשימה על מישהו שרצח את אמו, ופרוסט (שהכיר את הרוצח מן הצד הנעים שלו) מגלה כלפיו חמלה בלתי ראויה בעיניי, ועוד רשימה על ילדה קטנה שהיה מאוהב בה כשהיה בן 12 (והרי פרוסט היה ידוע כהומוסקסואל. לכן זה מעניין במיוחד), ובה אומר פרוסט, בין השאר, ש"אין קרני שמש ואין ריחות ניחוח המענגים אותנו יותר מאלה המוטבעים בזיכרונותינו", ומדבר עוד על "גני העדן האמיתיים היחידים, גני העדן שאיבדנו", והנה כל תמצית הזמן האבוד. לא צריך להסכים עם פרוסט (בעיניי מייצג הגעגוע המתמיד שלו אל העבר סוג של אומללות), כדי לאהוב אותו.
מעניין, אגב, שמרסל פרוסט מת בדיוק בשנה שבה הופיעו שתי היצירות המודרניסטיות הבולטות ביותר במאה ה-20: " ארץ הישימון" של אליוט ו"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. כאילו העביר להם את מקל השליחים של האיכות הפנימית בשיאיה.
חנוך לוין, שהשבוע ציינו עשר שנים למותו, היה למעשה הווירטואוז האחרון בשירה העברית החדשה (כי לוין היה גם משורר מעולה, בפזמוניו, בקינותיו, בשירי המתים שלו, וגם מחזותיו הם במידה רבה שירה מוזיקלית מאוד). מה זה וירטואוז? מישהו שכותב בקלות עצומה ובשפע מוחלט ובשכלול מוחלט. היו רק ארבעה כאלה בשירה העברית החדשה, כולל חנוך לוין, ונראה אתכם מנחשים מי השלושה האחרים.
נכון, אלה הם שלונסקי, אלתרמן ואבידן, ואף אחד מלבדם. זה לא אומר שאחרים לא כתבו שירה נפלאה. בהחלט כן. אבל התכונה הווירטואוזית הזו, הכוללת בין השאר יכולת לחרוז להפליא ולדלג בין כמה סוגי כתיבה, ובכל אחד מהם להיות מקצוען מוחלט, ייחודית רק לארבעה האלה.
כדאי לנסות ולמנות את פרופ' דן מירון ליו"ר ועדת פרס ספיר. אם יסכים, הוא יעצים מאוד את יוקרת הפרס. כי עם כל טעויותיו הגדולות (התקפה מטופשת במיוחד על נעמי שמר המופלאה, למשל), אף אחד לא יחשוד במניעים שלו ואף אחד לא יזלזל בבחירות שלו. מירון, איך שלא נהפוך את זה, הוא האיש המייצג יותר מכל אדם אחר את הספרות העברית החדשה. למעשה, הוא הספרות העברית החדשה, כמוסת הזיכרון הכי משמעותית שלה.
הָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה, יָשַׁבְתִּי בָּאַמְבָּט/ וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהַבִּיט, גּוּפִי צָעַק:"אַתְּ בַּת /אַחַת עֶשְׂרֵה עַכְשָׁו", וְהִתְכַּסֵּיתִי בְּשֻׁמָּן./ יָשַׁבְתִּי בָּאַמְבָּט כְּמוֹ בְּמִּדְבָּר שֶׁאֵין בּוֹ מָן.
אף אחת לא הצליחה לבטא טוב יותר מאנה הרמן, אחת המשוררות העוצמתיות והמלוטשות ביותר אצלנו, תמיד בחרוזים משוכללים להפליא, את קשיי ההתבגרות עם הגוף הנשי, צמיחת החזה והמחזור. כאן בפתיחה לפואימה המזעזעת , "גולם", מתוך ספרה "חד-קרן" (סידרת ריתמוס/הקיבוץ המאוחד).
