רוק כסאח: המשוררים של היום הם לא הרומנטיקנים של פעם
מת העולם, או לפחות התהפך. את הטקסטים הסקסיסטיים, השוביניסטיים והאלימים ביותר כלפי נשים מנפקים רוקרים שנונים מתל אביב, בשעה שהזמרים המזרחים שרים ברומנטיות רכה על אישה אלוהית ונשגבת. אז מה קרה כאן? האם השירים חופפים למציאות? ומה יש לנשים (באריק ברמנית: "שרמוטות") להגיד על זה?
ד"ר לימור שיפמן מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העש ברית מגדירה את סטראוטיפ הערס כ"גנדרן עד כדי גיחוך...מתייחס לנשים כאל רכוש וחלק ניכר מזמנו מוקדש לכיבושן" (מתוך "הערס, הפרחה והאמא הפולנייה", מאגנס 2008). ועוד משהו: הוא מזרחי. למה לעורר שדים משנתם, יצקצקו המטקבקים, רק עכשיו יצאנו מסערה עדתית. הנה, יגידו, קובי פרץ כבר הגיע לקיסריה, מה יותר מכובד מזה? אבל סטראוטיפ לחוד ומציאות לחוד.
כך, למשל, נראית ההליכה לקיסריה של קובי פרץ בתוכנית "שבוע סוף": פרץ, בגילומו של מיקי גבע, הוא בבון, שאין לו כלום בראש. קיסריה זה טוב ויפה, אבל ערס נשאר ערס. עם הלבוש, עם הכבוד, עם האלימות ("אם מישהו רק ייתן לי גושפנקה אני מתהפך עליו!").
הקונטרה האשכנזית של פרץ במערכון היא אריק ברמן, בגילומו של עפר שכטר. ברמן החיקוי מתקנא בפרץ. "היום בשביל להיות אשכנזי מצליח", הוא אומר, "אתה צריך להיות מזרחי", וממהר להכניס את הפזמון הקבוע על הבחורה מהסטוץ להקשר "מזרחי": "פגשתי בחורה בחתונה של תימנים/ היא נראתה לי בלונדינית, הסתבר שזה גוונים/ רונה שלי רונה, רונה אותך אוהב/ טי ללי ללי לה ליי ליי/ משהו בערבית".
אבל ברמן לא צריך ללכת רחוק ולהתבזות במזרחית. הוא הרי מגשים את סטראוטיפ הערס בשיריו. רק שאת הזונות מחליפה דמות נשית חדשה, פוסט-פמיניסטית: המופקרת האורבנית. השרמוטה הפוריטנית, כפי שהיטיב לבטא זאת שלומי שבן. אישה עצמאית, מתוחכמת, שהמופקרות המינית שלה מביעה בעצם את הקדמה שלה. אישה מתקדמת שהופכת באבחת גיטרה אקוסטית לצעצוע מין.
הנה כמה דוגמאות:
"היא אמרה אני מרגישה שהוא עוצר בעדי/ ואני צעירה והרפתקנית והרי אני צריכה קצת חום/ אגב כבר הזכרתי שחבר שלי עכשיו בלבנון?" (אריק ברמן," הבחורה עם החתולים").
"תלכי תלכי/ מתי תלכי/ את לא רוצה שזה ייגמר רע/ בבקשה תלכי נגמר החשק אין בך השראה/ מה שהיה עכשיו נשלם ותם. כשתלכי אז תבוא אחרת/ בדרך החוצה תורידי את הזבל" (מרסדס בנד, "אולי תלכי").
למופקרות האורבניות, שזמרי הרוק מסרסרים בהן בשיריהם, יש בדרך כלל שם. אם לקרן פלס יש "איתי" ולאיה כורם "יונתן שפירא" (שעוד נדון בהם בהמשך), לאריק ברמן יש "יעל 34", ששומרת על הגזרה "טוב יותר מכוחותינו בצפון. שתתכנס יפה בתוך שמלה קצרצרה, בשבילי לענוד אותה להופעות", ולשלומי שבן יש את "דניאלה" ש"גונחת, כמו בטלוויזיה/ בטלוויזיה גונחים כמו שדניאלה מצפה/ באה הביתה עם פרצוף
אלים. קשוח. מתייחס לנשים כאל רכוש. מופקרת, שוכבת עם גברים רבים. ערס ושרמוטה. וכמו שהפוסט-שרמוטה היא אישה מתקדמת, הערס הרוקיסט מבטא את הצד המתקדם של הסטראוטיפ. אז מה קרה כאן? האם הערס והשרמוטה חודרים אל לב המיינסטרים? ואיך קרה שדווקא המוזיקה המזרחית מייצגת את הערכים הישנים של אהבה, רומנטיקה והאדרת האישה?
פרופ' מוטי רגב, סוציולוג ומומחה לתרבות פופולרית מהאוניברסיטה הפתוחה, לא מתרשם מהתזה. "בסך הכול", הוא אומר, "מדובר פה בשתי תפיסות אסתטיות שונות. התפיסה האסתטית של הפופ-רוק הייתה מאז ומתמיד אמנותית, רצון להיות חלק מאיזשהו אוונגרד, חידוש. לכן היא מתאפיינת לעתים בגישה גסה, משתלחת, בוטה. נרקיסיזם וסקסיזם תמיד היו חלק מזה. המוזיקה המזרחית עובדת יותר על 'הנעמה', על ביצוע כמה שיותר מושלם. האינטרס לחדשנות פחות קיים פה".
מתי שמואלוף, חוקר, משורר ומבקר תרבות, מזכיר שיש הבדל בין התוכן התרבותי לבין התפיסה הסטראוטיפית. "ישנו עולם שלם של דימויים שבתוכו נוצרת המציאות בתקשורת. סקסיזם ביחסים האתניים ישויך לחברה המזרחית ולא לאשכנזית. משום שהחשיבה של יצרני התקשורת תהיה שהמזרחים שייכים לכאורה לחברה פטריארכלית, מסורתית ולכן הם חייבים להיות סקסיסטיים".
לכן המוזיקה המזרחית לא נוגעת בנושאים האלה, כדי להתחבב?
"הפסיכואנליטיקן פראנץ פאנון לימד אותנו כי אנו לובשים מסכות שקשורות לדימויים של שחורות ולבנות. מעל העור השחור, האדם השחור לובש את המסכה הלבנה כדי להתקבל. אפשר לראות בישראל את הצורך הבלתי אפשרי של המזרחיות להתקבל ולקבל עליה את המבט המדכא. המסכה הלבנה שהם לובשים היא גם הדרך שמבקשים לראות אותם במדיה".
לפרופ' עוז אלמוג מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה יש הסבר אחר, מופלא בפשטותו, לסקסיזם שחדר למיינסטרים. "המוזיקה בעולם כולו, ובכלל זה בישראל, במשבר גדול מאוד. פשוט לא מצליחים לחדש. כשאין לך במה לחדש אתה חייב להיות פרובוקטור. אז אתה יורד נמוך. זה יחזק את מעמדך בוועדת הפלייליסט".
"איתי רגיל לריגושים/ היו לו חודשים קשים/ אבל יותר מדי נשים/ ולא זכה כמעט אף פעם לאהוב/ הוא מחפש כתף רכה/ כמה לילות של הדחקה. איתי לא מתעסק ברגשות יותר מדי/ לא משנה לו מה עובר לי בחיי" (קרן פלס, "איתי").
מתוך 13 אנשי אקדמיה שאליהם פניתי לצורך הכנת הכתבה הזאת, חמש היו נשים. אף אחת מהן לא הרגישה צורך לומר משהו על הנושא. קשה שלא לחשוב בהקשר הזה על שיתוף הפעולה הנשי במוזיקה הישראלית עם הסקסיזם הגברי, בעיקר מצד להיטניות רימון. זוהי האישה המופקרת, מילולית.
האישה שאליה מגיע הפוסט ערס לנוח בין מסע כיבוש אחד לאחר. את היעלה והדניאלה של הבנים תופסים איתי ויונתן שפירא של הבנות. אלא שבניגוד לפוסט שרמוטות המנוצלות של הגברים, איתי ויונתן שפירא הם אנשים חזקים, מושא להערצה, כאלה שלמרות חוסר הרגישות שלהם נאהבים, כאילו מחוסר ברירה, על ידי הבנות המתרפסות. וכגודל האהבה, כך גודל הסלידה מצד הגבר:
"אמרה "אולי תבוא לפגוש את ההורים?"/ אמרתי לה "סליחה, תזכירי לי רק איך קוראים לך?"/ השנה החתונה ממש לא בתמונה/ תקראי לי שוביניסט, תקראי לי בן זונה/ לא מקפיץ אותך הביתה, כאן למטה/ בפינה יש תחנה" (אריק ברמן, "המתוקות האחרונות").
נראה מה היה קורה לגבר הברמנאי לו נפל לזרועה של ג'דעית מזרחית, איזו מרגול שהייתה זורקת אותו מכל המדרגות. הרי במוזיקה הים תיכונית הנשים הן החזקות והגברים הם המתרפסים, המתחננים. ושוב, יש פער בין התוכן התרבותי לסטראוטיפ.
"הפמיניזם בישראל, כמו בעולם המערבי כולו, התחיל מהשכבה המשכילה והמבוססת יותר", מסביר פרופ' אלמוג. "אצלנו זה עדיין האשכנזים. לכן דור הזמרים/זמרות ממוצא אשכנזי הוא בעצם כבר דור שני או שלישי לגל הפמיניסטי. טבעי שכל דור מחפש לעצמו ייחוד, והייחוד כאן הוא ביצירת מעין רטרו שובניזם צחקני. אבל זה לא ממש שובניזם, כי הדור הזה כבר ערער על מוסכמות היסוד של השוויון בין המינים.
כלומר, למרות שברור לי שאשתי צריכה להיות שווה ושהאישה לא נחותה, עדיין אני גבר פרימיטיבי, ילדותי, מבחינת נטיות היסוד שלי. גם אצל נשים יש תופעה דומה. אפשר להיות שווה - למשל בקריירה - אבל עדיין להעדיף להיות עם חברות ולרכל על הבנים 'המפגרים'. במילים אחרות: הבחור שלי מאמי, אבל הוא עדיין גבר אוטיסט. מה שקורה כאן זה שכאשר הפמיניזם כבר יושב לבטח, אפשר להיות גבר?גבר בלי לסכן אותו. בעצם יש כאן הרבה לעג עצמי.
לכן, קרן פלס לא כותבת בעצם שיר מחאה אלא אולי שיר חברות. לעומת זאת, אצל המזרחים מדובר בדור ראשון לגאולה הפמיניסטית. לכן, עדיין לוקחים את זה בשיא הרצינות. אלה באמת נשים שיוצאות מהשעבוד ושונות מאוד מהאמהות ומהסבתות שלהן".
"הקנאה כואבת בין רגליי/ עשו אותך גם לפניי/ הקנאה כואבת בין רגליי/ יעשו אותך גם אחריי/ הקנאה כואבת וזה קשה/ עושים אותך ברגע זה? (יוני בלוך,"הקנאה").
לזכותם של הפוסט ערסים ייאמר שכמעט בכל המקרים, השירים שלהם באים מאיזושהי נקודת כאב, מאיזו אהבה נכזבת ראשונית שיוצרת את דמות המופקרת האורבנית כנקמה. לכן, גם גבר נורמטיבי ירגיש שהשירים האלה מדברים אליו בדרך זו או אחרת. ואין מה להגיד, הכישרון פורץ פה, הן מבחינת מלודיה, הן מבחינת יכולת שירה ומקצב.
המבחן האולטימטיבי לגבר הישראלי הממוצע בהקשר הזה הוא לשבת עם חברה או ידידה ולבדוק מה הוא מרגיש כשמתנגן שיר כזה ברדיו. מבוכה? התרוממות רוח? או אולי הידיעה המעיקה שבתוך כל יוני בלוך מסתתר ילד שרוצה להיות אריק ברמן? ומה שמפחיד יותר הוא המבחן לבנות. מה הן מרגישות כשהן מאזינות לשירים כאלה? אולי זו הידיעה המעיקה שמשהו בשירים האלה, אחרי הכול, מושך אותן? בכל זאת, זה או זה או גורל של משקפיים על חצי פנים וחבר בעל שיער צבעוני, שחושב שגושפנקה זו סטירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
