הגן האבוד: "זיכרונות מאחוזת הגנים האפורים" נופל מהמקור
"זיכרונות מאחוזת הגנים האפורים", עיבוד עלילתי לסרט התיעודי הנודע שתיאר את קורותיהן של אדית בובייה ובתה בטירתן עמוסת העכברושים, נופל מהמקור כמעט בכל מובן. מזל שמעורבת כאן משפחת קנדי
כזכור, "סנסט" של בילי ווילדר מגולל מעשה בכוכבת ראינוע ובבן זוגה לחיים, במאי שירד מנכסיו האמנותיים, המבוצרים בבית מידות מתפורר וממשיכים לחיות את העבר, את ימי הזוהר שכבר מזמן אינם בסביבתם. "בייבי ג'ין", שביים רוברט אלדריץ', לא הלך רחוק משם. במרכז עלילת האימים של סרט זה נטועות שתי אחיות מזדקנות, שבעברן היו כוכבות הוליוודיות, וכעת הן מתפוררות יחד בבית מעורר חרדות.
ומכאן, לבית שעליו התבייתו המייזלסים באיסט המפטון, בו הם מצאו אם ובתה, שחיו במקום הגדול הזה-28 חדרי מגורים, וכן גן רחב ידיים-עם כמה טונות של אשפה, עשרות חתולים חולים, ראקונים זוללי זבל ועכברושים.
האם, אדית בובייה ביל, או "אידי הגדולה", נודעה בשנות ה-20 כאשת חברה ניו יורקית. הבת, אדית ביל, או "אידי הקטנה", הופיעה פה ושם בשנות ה-40 כרקדנית על במות ברודווי. השתיים חיו יחד בבדידות ביזארית, תוך שהן מקיימות ביניהן דו קיום המבוסס על מאזני אימה ורגשות אשם, מהסוג שמזין את מחזותיו של טנסי וויליאמס או את סרטיו של דיוויד לינץ'.
ואם לא די בנתוני הפתיחה המבטיחים האלה, שיחק למייזלסים המזל השושלתי. האם, אידי הגדולה, הייתה אחותו של ג'ק בובייה, כריש וול סטריט שנודע בעיקר כאביה של ז'קלין קנדי. הבת, אידי הקטנה, דודניתה של ז'קלין, שימשה בנעוריה כשמרטפית האהובה על הגברת הראשונה של אמריקה.
שם הקוד קנדי, בצירוף הר האשפה שבתוכו התגוררו השתיים, היה בהם כדי לכונן בראשונה את הנוסחה המנצחת המוכרת כיום כתרבות הטראש. המייזלסים - תמימים וחקרניים ככל שיהיו, באו לבית האחוזה הקורס כדי למלא איזושהי שליחות דוקומנטרית, וסופם שיצרו שקשוקה, שאת עקבותיה ניתן לאתר עד היום בסרטים של ג'ון ווטרס או פדרו אלמודובר.
ב-1973 המייזלסים עדיין לא ידעו שהם חדשנים גדולים בתחום התיעוד הקולנועי. חמש שנים קודם לכן הם יצרו את סרטם הארוך הראשון, "סוכני מכירות", שבו הם פיתחו את טכניקת התצפות והבימוי המכונה כיום "זבוב על הקיר". מתעדים שנצמדים לאירועים באופן כאילו אובייקטיבי, לא שואלים שאלות, לא מוסיפים פרשנויות או קריינות רקע, מריצים את הדברים כפי שהם קרו. ומה שקרה ב"גריי גארדנס" לא קרה לשום מתעד קודם לכן-אישיות ציבורית מוכרת, למעשה שתיים, התערטלו נפשית אל מול המצלמה הסקרנית, בעוצמות שוויליאם פוקנר היה יכול לעשות בהן שימושים ספרותיים גורפי פרסים.
עם השנים עובד הסרט התיעודי לדרמה בימתית. מאוחר יותר ראה אור מעין סרט תעודה משלים, שבו אלברט מייזלס (שאחיו נפטר בינתיים) ערך קטעים מצולמים שלא שולבו בסרט המקורי. לפני כמה שנים עטה ברודווי על סיפורן של השתיים, והפכה את סרט
רשת HBO הפיקה השנה את הסרט העלילתי "זיכרונות מאחוזת הגנים האפורים", שבו מחלקות ביניהן ג'סיקה לאנג ודרו ברימור את תפקידי אידי הגדולה והקטנה. לאנג היא האם, ברימור הבת, והתוצאה המלודרמטית המשותפת, שתשודר ביום שישי הבא בערוץ "יס 1", זיכתה את הסרט ב-17 מועמדויות לפרסי אמי, שעומדים לחלוקה בטקס שייערך בהוליווד.
נקודת המוצא של הסרט העלילתי היא תהליך ההפקה שחוו המייזלסים עם שתי הנשים המבוצרות בתוך תל האשפה. ההבדל העיקרי בין המקור לבין הסרט החדש נעוץ קודם כול בתוספות העלילתיות שנספחו לשלד המקורי. המייזלסים, נאמנים לרעיון הזבוב על הקיר, לא ראיינו אף אחד, לא הרחיבו על הרקע ההיסטורי של האם והבת, לא צירפו מומחים לשושלת קנדי, שיבהירו את הסיבות לשקיעתן האיומה של הנשים.
בשביל זה בדיוק קיימים סרטים מהזן הפופולרי, ו"הגנים האפורים" החדש מרבה להסתייע בכך. המייזלסים, מטבע הדברים, התרכזו בהווה שאותו הם תיעדו. מייקל סאקסי, שביים את "הגנים האפורים", אינו מוגבל לטיפול בהווה, כלומר לשנות ה-70, וחלקים גדולים מסרטו משחזרים את העבר המפואר ההוא, את שנות התהילה של האם והבת, כאשר בית האחוזה רחב המידות, שאותו הן הצליחו להרוס, שימש כמרכז לנשפי ההיי סוסייטי של עידן הג'אז והדיקסילנד, שקדם למשבר הכלכלי הגדול של 1929.
שמלות סאטן לבנות, זרים של פרחי גרדיניה, קצף השמפניה, קצבי צ'רלסטון וסווינג והמון פרצי צחוק מלאכותיים. מסביב רק זוהר וגלאמור, ומאהבים המפזרים פרוות מינק ומחרוזות פנינים. זהו עולמן האמיתי-או שמא הבדוי-של האם והבת, קודם שהחליטו להיות הן עצמן.
הרגע שבו הן מתקלפות מהאריזה העשירה שלהן, והופכות להיות עצמן-כלומר דלפוניות על סף השיגעון-הוא תמיד רגע שבחרו בשבילן נציגי העולם הגברי. אם זה בעל נוטש, או מאהב עצבני, או איזה בן לוויה הומו, שעצם נוכחותו המעריצה, הכאילו נשית, העצימה את מעמד הדיווה שנכפה על אידי הקטנה או הגדולה, כאיזשהו גלגל הצלה מפני טביעה בתוך חוקי המשחק החברתי הזכרי/נקבי.
"זיכרונות מאחוזת הגנים האפורים" נופל מהמקור כמעט בכל פרמטר, להוציא את נקודת המבט הנשית, שפורטה זה עתה. לכן אין זה מפליא למצוא את שמה של פטריסיה רוזמה הקנדית כשותפה לחיבור התסריט. רוזמה, קולנוענית בעלת מטענים פמיניסטיים וגם לסביים ("שמעתי את בתולות הים שרות"), מיטיבה לצרף את ההיבט המסוים הזה אל סיפורן הביזארי של האם והבת.
מהבחינה הזאת, דומה כי המוצלחת בסצנות הסרט, היא אותו מעמד המשחזר את ביקורה של ז'קלין קנדי, שפקדה בשנת 1971 את האחוזה המתמוטטת, למפגש כאוב עם הדודה והדודנית החביבות עליה. ז'קלין, האלמנה הנשיאותית, הקרויה כעת גברת אונסיס, היא מופת להדר נשי. בוודאי מול המופע השלוכי של קרובות משפחתה. הסיבה: היא ידעה להמשיך את הספקטקל; לא לשקוע באבל ובחידלון; להטיל חכה פתיינית, לדוג את המממן החדש של מסכת הזוהר הנצחי, של מה שקרוי "ההצלחה הנשית".
"זיכרונות מאחוזת הגנים האפורים", יס 1, ה-28 באוגוסט.
נא להמתין לטעינת התגובות
