ללמוד לחיות יחד: ראיון עם המחזאי מטי וישניאק
"מלון אירופה", שכתב מטי וישניאק ומועלה בימים אלה בתיאטרון קרוב, בבימויו של ניקו ניתאי, הוא סיפור מסע של זוג הורים המנסים לאתר את גופת בנם הנעדר. "חייתי עד גיל 31 בארץ טוטליטרית וראיתי איך אפשר לתמרן את היחיד דרך אידיאולוגיה", אומר המחזאי יליד רומניה של צ'אושסקו
הוא מתאר מסע חיפושים עיקש של זוג הורים אחרי גופת בנם הנעדר, בין הריסות מלחמת האחים של בוסניה ונתקלים בדרכם בערב רב של פליטים, חיילים, זונות, סוחרי איברים ושאר כאלה המתפרנסים מהמלחמה, כאשר כל עליבותו אך גם תמימותו של המין האנושי מוצגת לרווחה.
"זה לא המחזה הראשון שאני כותב על מלחמה ולאומנות," אומר וישניאק בראיון מפאריס על מחזהו. "ועל אלימות בכלל, על מניפולציות של בני האדם באמצעות אידיאולוגיות או סיסמאות, על הסתה, ועל המנגנון ההופך בני אנוש למפלצות. חייתי עד גיל 31 בארץ טוטליטרית (רומניה של צ'אושסקו. י.א.) וראיתי איך אפשר לתמרן את היחיד דרך אידיאולוגיה.
לאחר מכן, ב-1987 עברתי למערב ולמדתי מה פשר תמרון היחיד באמצעות מנגנון החברה הצרכנית. כעת אני חי בצרפת ועובד כעיתונאי ברדיו פרנס. יום יום פולשות לתודעתי זוועות העולם, מפני שבזאת מסתכמת האינפורמציה בימינו: רשימת זוועות".
אבל למה דווקא בוסניה?
"כשפרצה מלחמת האחים ביוגוסלביה, ב-1992, המאורעות מאוד זעזעו אותי וכתבתי ב-1996 מחזה ראשון על הטירוף הלאומני ('מין האישה כשדה קרב'). לפני שנים מספר כתבתי את 'מלון אירופה'. נכון שרשמית המלחמה שם הסתיימה אבל גיליתי בתדהמה שהמלחמות מתחילות אך בפועל אינן מסתיימות לעולם, הפצעים נשארים פתוחים לנצח, ואולי דרוש גלגול של דורות על מנת למצוא פתרונות ריאלים לשלום ולפיוס".
איך מסתדרים הסופר שבך עם העיתונאי שבך? האם אתה מאמין שמחזות פוליטיים יכולים באמת לשנות את המציאות?
"אני מודה ומתוודה, קשה להיות סופר ועיתונאי בעת ובעונה אחת. בכל אופן, אצלי המצב נעשה יומיום קשה יותר ויותר. בהתייחסות נפרדת, שני המקצועות מופלאים. אבל כשעוסקים בהם במשולב, הם מתחילים להתנגש ראש בראש, לפעמים באופן אלים ביותר.
הספרות מושכת אותך איכשהו כלפי מעלה, אל הנשגב שביצור האנושי. העיתונאות, לעומת זאת, בייחוד כעיסוק יומיומי, מפילה אותך ארצה, מטיחה בפניך את המציאות ואת האקטואליה. הספרות נותנת לך תקווה ועוזרת לגלות באדם אזורים של טוהר ומסתורין קיומי. לעומתה העיתונאות מכריחה אותך לגלות את עליבות המציאות, את חוסר התקווה בעתיד ואת העובדה שבני האדם ממשיכים ליפול בפח ההיסטוריה עם אותן טעויות ובאותו
"שני המקצועות מרתקים - אבל כשהם מתאחדים באותו אדם, איכשהו הם מאבדים את האמון אחד בשני. הסופר מתחיל לא להאמין באדם, מאחר שדמות האדם שהעיתונאי מגיש לו מזעזעת. העיתונאי מאבד את האמון בסופר, מפני שהמציאות סותרת את כל מה שהסופר בונה סביב דמות האדם.
אם יום אחד ינחתו על כדור הארץ יצורים מכוכב אחר וינסו להבין את היצור האנושי רק דרך הספרות שנכתבה במשך 3000 שנה, הם יהיו מוקסמים, כי הספרות גילתה מיליוני שכבות של הפסיכולוגיה האנושית. אם אותם האורחים יתחקו רק על מה שנכתב כאינפורמציה עיתונאית, הם יקבלו את הרושם שהאדם ותולדותיו הם מקרה קליני, מעין בור ללא תחתית ומוצא".
אתה מתאר סוג של חוסר אונים.
"בהחלט. אני כעיתונאי מרגיש מאד חסר אונים. אני מעביר ידיעות על מלחמות וזוועות אחרות, אבל אני לא יכול לשים קץ לא למלחמות ולא לזוועות. מזל שהסופר שבי מאמץ לפעמים את הנושאים הללו והופך אותם לספרות בניסיון לגרום לבני אדם לחשוב."
אתה חושב שמחזאות פוליטית יכולה לעשות שינוי של ממש במציאות הפוליטית?
"לא, המחזות הפוליטיים אינם יכולים לשנות מיידית את המציאות, אבל לפעמים הם יכולים לגרום לשינוי באופן החשיבה של האנשים. הם יכולים לעורר שאלות, תהיות, עמדות. פילוסוף אחד גדול אמר: 'עלינו לפעול כאילו הקדמה קיימת'. בעקבותיו אני חושב שזאת שליחותו של האמן - להאמין שיש ביכולתו לשנות משהו. אחרת אין טעם ליצירה."
וישניאק הוא היום אחד המחזאים הנחשבים בתיאטרון האלטרנטיבי באירופה, השנה הוצגו מחזות שלו במסגרת רטרוספקטיבה מיוחדת בפסטיבלים הנחשבים של אביניון וטוקיו לתיאטרון אחר.
בישראל הועלה כבר מחזה אחר שלו, "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש" גם הוא בתיאטרון קרוב ובבימויו של ניתאי. דבריו של וישניאק, הוא מנסה דווקא להתעלם מהמידע שזורם אליו דרך התקשורת על ישראל כיוון שאין הוא מרגיש שהוא מבין אותה מספיק כדי לדעת למה לצפות מהקהל הישראלי.
"ביקרתי רק פעם אחת בישראל כדי לצפות במחזה שלי שהועלה. רציתי מאוד לבקר בירושלים, לפגוש חברים שלי בישראל ולנסות להבין את ארצכם ואת בעיותיה. בעצם, מאז שנולדתי, אני מוצף בשפע ידיעות על ישראל ופלסטין, על הקונפליקט האינסופי בין ישראלים לערבים, על המשא ומתן האינסופי לשלום בין ישראל לשכנותיה, כאשר הוא לא נכנס שוב למבוי סתום", אומר וישניאק.
"אני שייך לדור שהוצף בשפע של ידיעות על המשבר במזרח התיכון, עד כדי כך שקיבלנו רושם ששם נמצא המפתח לשלום העולם כולו. הרי על שום קונפליקט אחר לא כותבים כל כך הרבה, ולא מרבים כל כך לפרש. אני אישית נולדתי בעיר ראדאוצי בצפון רומניה, שם הכרתי הרבה יהודים. בעירי הייתה קהילה יהודית ענפה. בין שתי מלחמות העולם חיו בעיר 5000 גרמנים, 5000 יהודים ו-4000 רומנים", הוא מספר.
היו לי בנעורי חברים יהודים, שכנים יהודים ומורים יהודים. כשהייתי ילד היו הרבה רופאים, סוחרים ומורים למוזיקה יהודים. מאוחר יותר הייתי נוכח להיעלמות הקהילה. יהודי העיר החלו לעלות לישראל. כיום נותרו בה רק סימני הכר בודדים אך מרשימים של התקופה שחלפה: בית כנסת מפואר ובית קברות בעל קסם מאגי".
"למעשה, הקומוניזם גירש מעיר הולדתי את היהודים לישראל ואת הגרמנים לגרמניה. בתקופה ההיא הרומנים נהגו לומר: רק לנו אין לאן לברוח כדי להינצל מהדיקטטורה... מתחת לעיני דעך עולם שבו לאומים שונים חיו בסימביוזה מופלאה", הוא אומר.
לכן אני נושא בתוכי געגועים למקום שבו קהילות שונות חיו בשלום דו-קיומי ללא בעיות, כך שהתרבויות השונות רק העשירו אחת את השנייה וביחד את מורשת היופי האנושי. אולי זה המסר החשוב של המחזה שלי שהייתי רוצה שהקהל הישראלי ישמע: לעתיד תהיה משמעות רק אם בני האדם ילמדו מחדש לחיות ביחד".
מלון אירופה, 22 באוגוסט, 29 באוגוסט, בתיאטרון קרוב, 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם